בין אהבה למציאות – פרק 2

פרק 2:
אני וג'יין היינו בדרך לעבודה. ג'יין עבדה בקניון, בקומת הקולנוע כבר זמן מה. אבל בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי לשם.
ג'יין הכריחה אותי לעבוד שם. היא אומרת, ואני מצטטת "חוץ מהתשלום שאת תקבלי בסוף החודש, יש שם אנשים כל כך חמודים. אולי אפילו נמצא לך בן זוג חמוד"
מלכתחילה לא הייתה אפשרות שאני אוותר על זה, שג'יין מחליטה משהו לא יעזור לאף אחד, היא תלך עם ההחלטה שלה עד הסוף, וכמובן אחרי שלושה ימים מצאתי את עצמי מובלת לעבודתי החדשה בקניון.
כשעמדנו ליד דלפק הקבלה מישהו גדול מימדים התקרב אלינו.
"זה הרולד… המנהל…" היא לחשה לי.
רציתי לחייך לה, אבל הייתי לחוצה מידי.
"נעים מאוד." הוא הושיט את ידו ולחץ את ידי בסמכותיות. "אני יהיה המנהל החדש שלך. הזכירי לי את שמך"
"שרלוט, קוראים לי שרלוט פרוייד". ניסיתי להישמע סמכותית. אבל כמובן שזה לא הלך.
"בסדר שרלוט פרוייד, לכי אחריי" הוא פסע לעבר חדר שהיה בסוף המסדרון.
"מה? לבד?". לחשתי לג'יין.
"אל תדאגי… זו שיחה שהוא עושה לכל עובד חדש, היכרות". היא לחשה בחזרה, מנסה להרגיעה אותי.
הלכתי אחריו, הקפדתי להישאר מאחוריו.
נכנסנו לחדר קטן. היה בו שולחן ושני כיסאות משני צידי השולחן. על השולחן היה מחשב וכמה עטים, והמון המון דפים. הקירות היו מכוסים בתעודות הוקרה ומדליות, הסתכלתי על הקירות בהתפעלות, וכנראה שראו זאת על פני.
"שהייתי צעיר יותר, אהבתי מאוד ספורט. אפשר לומר שהצטיינתי בספורט. הייתי בהרבה מאוד ענפי ספורט. אשתי לא מוכנה שכל זה יהיה בבייתנו. היא אומרת שעל הקירות זה לא יכול להיות, ואם כבר שמים בארגזים אז למי זה מועיל. אז הבאתי הכל לכאן." הוא הסביר.
הנהנתי.
"או, אני מצטער. שבי"
ישבתי.הוא ישב גם כן.
השיחה בייננו הייתה רגילה. איפה עבדתי לפני כן. באילו שעות אני מעוניינת לעבוד. (שזה יסתדר עם בית הספר) וכו'…
"הכניסי אליי את דניאל…" הוא דיבר אל מכשיר קטן בקצה השולחן.
כעבור רגע הבחור ששמו דניאל נכנס לחדר,בחור גבוה בעל שיער חום ועניים בצבע של דבש."דניאל,זאת שרלוט..תסביר לה מה עלייה לעשות, בינתיים היא תעבוד בכניסה." אמר לו.
"אין בעיה" הוא אמר."בואי אחרי" אמר ויצא מהחדר.
יצאתי אחריו מהחדר הקטן, שרק עכשיו שמתי לב שהיה גם מאוד חנוק.
"ברוכה הבאה" הוא אמר לי בחצי חיוך.
"תודה. המנהל, הוא נראה נחמד…" אמרתי בחשש
"כן, הוא בסדר. אבל שזה לא יבלבל אותך. הוא יכול להיות גם ההפך הגמור,ודרך אגב, הוא העיניים והאוזניים של המקום. הוא רואה ושומע הכל." הוא אמר את זה ברוגע, לא היה על פניו סימן כלשהו של פחד או דאגה אז הרשיתי לעצמי להירגע.
היינו עכשיו בחדר גדול עם הרבה ארוניות וכמה תאי הלבשה. "זו תהיה הארונית שלך.הוא סימן על התא שהיה במרכז החדר פחות או יותר." יש לך ביפנים בגדי עבודה ואת יכולה להניח את התיק שלך שם. יש לך גם מנעול כמובן."
"תודה" לא ידעתי מה עוד עליי לומר.
"בבקשה" הוא אמר.
ג'יין קטעה אותו כשנכנסה אחרינו לחדר "שר, איך היה?" היא שאלה בהתרגשות.
"היה בסדר" עניתי.
"היי" היא זרקה לכיוון של דניאל.
"היי" הוא אמר לה בחזרה. "את יכולה אולי להמשיך להסביר לשרלוט על המקום?"
"אוקיי" היא ענתה בהיסוס.
"היה נעים מאוד להכיר אותך, שרלוט" הוא חייך אלי את אותו חצי חיוך.
"רק שר. תודה" עניתי.
הוא יצא מהחדר. "את ראית איך הוא הסתכל עלייך?" היא כמעט צעקה את זה.
"הוא לא הסתכל עלי. תפסיקי!" מחיתי.
"הוא כן. ורק שתדעי שהוא לא מדבר פה עם אף אחד"
הסתכלתי עלייה בזלזול
"אני רצינית. אני עובדת איתו חצי שנה, והיו לנו הרבה משמרות ביחד. הוא אף פעם לא החליף איתי משפט כל כך ארוך כמו עכשיו. לא איתי ולא עם אף אחד אחר. הוא תמיד נעלם ככה, כמו עכשיו" היא נראתה רצינית.
"את סתם מגזימה, בטוח יש לו כאן חברים, את פשוט לא אחת מהם… והוא לא נעלם, יש לו דברים לעשות".
"אני לא מגזימה, הוא בא, עובד והולך. כולם מדברים עליו כאן, הוא כזה… מוזר" היא לחשה את המילה האחרונה.
"אוקיי, אני שמחה שיש לכם על מה לדבר כאן. אבל האריאל הזה לא מעניין אותי. את מוכנה להראות לי את המקום?"
"קוראים לו דניאל, וכן אני מוכנה להראות לך את המקום" היא חייכה.
היום עבר די נחמד. ג'יין לא סתם דיברה, החבר'ה שם באמת חמודים,לא הפסקתי לצחוק לרגע..העבודה לא הייתה קשה בכלל. אני וג'יין קיבלנו את הכרטיסים בכניסה ליפני שהסרטים התחילו. והראנו לאנשים את היציאה בסוף הסרט. בין לבין דיברנו וצחקנו, באמת נחמד שם.
"רוצה טרמפ איתי ועם פיטר?" ג'יין שאלה אותי…
"לא, אני אחזור ברגל, אתם צריכים לדבר, ג'יין." עניתי לה.
"זה בסדר – " היא התחילה לומר.
"ג'יין, תדברו. אני רצינית… אתם חייבים לסדר הכל ביינכם." אמרתי ברצינות גמורה.
"אוקיי, אוקיי. אני אדבר איתו…למרות שאני מפחדת…"היא אמרה את סוף המשפט כמעט בלחש.ראיתי שהיא מפחדת.ג'יין אהבה את פיטר מאוד, הוא היה החיים שלה.המחשבה שהוא יעזוב אותה בשביל האקסית צמררה גם אותי.
"אין לך ממה לפחד…"אמרתי לה.והייתי בטוחה בדבריי.