בין אהבה למציאות – פרק 7

פרק 7:
מחוץ לקולנוע היה בית קפה. התיישבנו שם, והזמנו.
כמו במכונית, גם עכשיו אדם הוא זה שדיבר. הייתי שקועה במחשבות, מידי פעם הנהנתי, לא הקשבתי לו בכלל.
פתאום ראיתי מישהו. דניאל. הוא עבר ליד בית הקפה במהירות. הוא כמעט רץ. קמתי, והתכוונתי ללכת אליו.
"לאן את הולכת?" שכחתי שאדם נמצא שם.
"לשירותים" אמרתי. והתחלתי ללכת לכיוון היציאה.
"שר, השירותים בצד השני" שמעתי אותו אומר, אבל כבר הייתי בחצי הדרך החוצה. יצאתי מבית הקפה, והלכתי אחריי דניאל במהירות.
הוא האט את קצב ההליכה שלו כאשר הוא הגיעה לסמטה. האטתי גם אני את קצב ההליכה. פחדתי. פתאום נזכרתי בדבריהם של חבריו של מייק.
דניאל נכנס לסמטה. נכנסתי כמה שניות אחריו. הלכנו זמן מה, הוא לא שם לב שהייתי שם. הגענו למבוי סתום, זה לא הפריעה לו. הוא נגע בקיר,כאילו הוא מחפש משהו, כנראה שהוא גם מצא. הוא פתח את הקיר (הייתה שם דלת מוסתרת). הוא נכנס, התקדמתי במהירות אחרי שהדלת נסגרה, פתחתי אותה, לקח לי קצת יותר זמן למצוא אותה. נכנסתי. הייתי עכשיו בחדר חשוך. ראיתי רק כמה מטרים לפני, זה היה כאילו אני נמצאת בתוך ערפל. התקדמתי בשקט. הגעתי לעוד דלת. התקרבתי אל הדלת, דניאל השאיר את הדלת פתוחה מעט. הצצתי דרך הפתח, ראיתי את דניאל מדבר עם אישה בעלת שיער חום מקורזל. היו עוד שניים או שלושה אנשים בחדר, לא שמתי לב אליהם. דניאל דיבר עם האישה.
"זה האיש שלנו?" דניאל שאל את האישה.
"כן…הוא בעל החברה." האישה ענתה לו.
"תני לי פרטים עליו…" דניאל ביקש מהאישה. היא הציצה לתוך ערמת דפים שהייתה בידה.
"הוא בעל החברה. למרות שהם נותנים לכולם, כולל שאר העובדים את התחושה שהוא בסך הכל עוד עובד, ושהמנהל הוא…" (ניסתי לשמוע את השם שנאמר, אך לא הצלחתי… לא שם ברור…)
"הוא גר בדרום העיר, עם המשפחה שלו, אישה ושני ילדים. לפי המידע שקיבלתי, המשפחה לא יודעת מכלום – "
"איך יכול להיות שהמשפחה לא יודעת מכלום?" דניאל קטע אותה.
"אני לא יודעת. הוא כנראה שחקן ממש טוב." היא אמרה, קולה היה עצבני, היא העבירה את משקלה מרגל לרגל.
"תמשיכי…" הוא אמר כשראה שהיא לא מתכוונת להמשיך. הוא היה סמכותי. הוא עמד זקוף בעוד האישה שמולו לא הפסיקה להתפתל.
"מה עוד אתה רוצה לדעת?" היא שאלה.
"באיזה שעה הוא יוצא, ובאיזה שעה הוא חוזר?" הוא שאל.
"הוא יוצא בשש בבוקר, וחוזר בשבע בערב." היא ענתה.
"כל כמה זמן הוא טס?" שאל.
"לעיתים קרובות יחסית. פעם בחודש נסיעה ארוכה, שאר הפעמים הם טיסות לכמה שעות." היא ענתה.
"הוא טס לבד?" היא הציצה שוב בדפים.
"לטיסות הארוכות הוא לוקח את משפחתו, לטיסות הקצרות, הוא טס עם זה שמכונה מנהל החברה. למרות שהיו פעמים אחדות שהוא טס לבד."
"איך הוא טס עם משפחתו והם לא יודעים?" הוא שאל בתוקף.
"הם שוהים במלונות ומבקרים במוזיאונים והצגות, וכל מה שמשפחה עושה בזמן שהיא טסה לחופשה, והוא נעדר לפרקי זמן קצרים, כך שזה לא מפריע להם."
"מה הגילאים במשפחתו?"
"הוא בן ארבעים, אשתו בת שלושים ושמונה, הבן הגדול בן שמונה עשרה, והבת שלו בת שבע עשרה."
"מתי הטיסה הבאה שלהם?"
"בסוף החודש, לשלושה ימים ושני לילות.אבל הוא טס ליפני כן לבד בשמונה עשרה לדצמבר לכמה שעות." היא אמרה לדניאל.
"אני רוצה שיהיה עליו מעקב בשמונה עשרה לדצמבר." הוא אמר.
"כמה אנשי צוות?" היא שאלה אותו. היא הוציאה פנקס קטן, כנראה שהיא התכוונה לכתוב את דבריו.
"שלושה."
"רק שלושה?" היא נשמע מופתעת.
"כן, אנחנו לא עומדים לתפוס אותו בשמונה עשרה לדצמבר. אני צריך עוד פרטים"
"אין בעיה, אני אטוס עם עוד שני אנשי צוות…" היא התחילה לומר והוא קטע אותה.
"את לא נוסעת ויויאן, אני צריך אותך כאן." הוא קבע.
"אבל דניאל…"
"ויויאן אל תתווכחי. תשלחי שלושה אנשי צוות בשמונה עשרה לדצמבר. תשלחי לי תדפיס של המשימה עד מחר בערב. אני צריך עוד פרטים."
"אני יכולה לתת לך עוד פרטים…" היא התעקשה.
"תעשי מה שאמרתי לך, ויויאן." הוא אמר.
הוא הסתכל לכיווני, זזתי במהירות לאחור, הוא החזיר את ראשו. "אתה בסדר?" שאלה אותו האישה.
"כן…" הוא אמר, והתחיל ללכת לכיוון הדלת.'אני צריכה ללכת' חשבתי.
הלכתי במהירות לכיוון הדלת. יצאתי, הייתי שוב בסמטה. רצתי חזרה לבית הקפה. לא שמעתי את דניאל יוצא.
הסדרתי את נשימתי ונכנסתי לבית הקפה. הלכתי לשולחן שאדם ישב בו.
"שר, לאן הלכת?" הוא קם אליי. הוא נראה דואג.. ופגוע. הרגשתי רע שהשארתי אותו לבד.
ישבתי. הוא גם ישב.
"אני מצטערת…" לא ידעתי מה לומר.
"לאן נעלמת?" הוא שאל.
"לא הרגשתי כל כך טוב… הייתי חייבת לנשום אוויר." אמרתי לו. מה אני אמורה לספר לו?! שעקבתי אחרי מישהו שאני בקושי מכירה.
"עכשיו את בסדר?" הוא שאל.
"כן… אני בסדר."
"פיטר התקשר…" הוא אמר לי.
"מה הוא אמר?" שאלתי, למרות שזה לא עניין אותי.
"הוא אמר שהם מתעכבים קצת… אבל…" הוא עצר לרגע."אם אנחנו רוצים ללכת,אנחנו יכולים." ראיתי שהוא לא רוצה ללכת.
"אני רוצה להישאר…" שיקרתי. כמה אני יכולה לפגוע בו בערב אחד?!. "אבל אני לא מרגישה טוב…" אמרתי.
"הא…אני אחזיר אותך…" הוא אמר בעצב.
"תודה…" לא היה מה להוסיף.
שילמנו, והלכנו למכונית.
"חכי פה רגע, אני אביא את המכונית…" הוא כיסה אותי במעיל שלו. חיכיתי מחוץ לבית הקפה.
"בסדר…" אמרתי לו.
אדם הלך להביא את המכונית שלו. בהיתי ברחוב, ואז ראיתי אותו שוב. דניאל יצא מהסמטה. הוא סרק את האזור במהירות. הוא לא ראה אותי. נלחמתי בדחף לרוץ אחריו, ולשאול אותו 'מה לעזאזל הוא חושב שהוא עושה'. אדם הגיע, ונכנסתי למכונית.
לא הרגשתי את הנסיעה. אדם עצר ליד הבית שלי.
"תודה…" אמרתי. ופתחתי את דלת המכונית.
"שר…" הוא היסס.
"כן…" הסתובבתי אליו.
"אני מקווה שניהנת …" הוא אמר.
"כן… תודה, אדם" השארתי את המעיל שלו על הכיסא.
חייכתי ויצאתי מהמכונית. נכנסתי לבית. אימא ואבא כנראה כבר עלו לחדרם. מייק וחבריו ישבו בגינה ועישנו. אם אימא יורדת עכשיו לסלון היא מתפוצצת במקום. איך מייק מסוגל לעשן לה מתחת לאף..
עליתי לחדר. שמתי את הפלאפון ואת הכסף שנשאר לי על השידה. החלפתי את בגדיי בפיג'מה, מכנס וגופייה. ירדתי למטבח.
מזגתי לי כוס מים.מייק בדיוק נכנס למטבח.
"מה את עושה פה?" הוא שאל.
"זה הבית שלי." עניתי לו.
"לא יצאת?"
"יצאתי, וחזרתי…"
"כל כך מוקדם? רק אחת"
"אתה יודע שאני לא תומכת ב"מנהג" של בני הנוער בגילנו, להסתובב כל הלילה ברחובות, או במועדונים"
הוא הסתכל עליי במבט מזלזל.
"לא הרגשתי טוב, אז חזרתי…" אמרתי לו בהכנעה.
"היית איתו?" הוא שאל אותי. ידעתי שהוא מתכוון לדניאל.
"אם הייתי יודעת מי זה 'איתו', הייתי יכולה לענות לך" אמרתי בתמימות.
"שר…" הוא היה רציני.
"לא, לא הייתי איתו… אבל. ראיתי אותו" אמרתי לו.
"הוא עשה לך משהו?" הוא שאל בכעס.
"לא, לא, הוא לא עשה לי כלום" אמרתי.
"שאלתי את החברים שלי עליו…"
"אני יודעת"
"זה אולי ישמע לך מוזר…" הוא השתהה לרגע."אבל אני דואג לך." הוא חייך. "אני לא אוהב את הצורה שבה אנשים מגיבים שאני מזכיר אותו" הוא היה רציני.
"מייק, בוא לא נדבר על זה" לא היה לי כוח לזה עכשיו.
"שר, אל תעשי דברים שתצטערי עליהם אחר כך…" הוא היה רציני. גם אני.
מייק חזר לגינה. שתיתי את המים ועליתי לחדר. לא יכולתי לישון. פתאום כל השאלות והמחשבות צפו לי בתוך הראש.
'מה דניאל עשה בסמטה ההיא. מה זו הסמטה הזאת בכלל. מי היה איתו שם. מה הם רוצים לעשות לאדם הזה שהם דיברו עליו. מה יקרה למשפחתו. איך לא ידעתי על הכנופיה הזו של דניאל. זו בכלל כנופיה. אם כן, למה לא עוצרים אותם. איפה המשטרה בכל העסק הזה. אולי אני צריכה להודיע למשטרה, ואם זה יסכן אותי? אם הכנופיה הזו תשמע שהסגרתי אותם למשטרה ואני יהפוך להיות הבאה בתור. אני בכלל צריכה לחשוב על עצמי? זאת אומרת אם מדובר בסיכון של המון אנשים, ולא רק בי או באותו אדם שהם דיברו עליו היום, אז אולי אני צריכה להיות קרבן כדי שהם יפסיקו עם ה… מה הם עושים בעצם? במה הם מתעסקים שם? מה הם מתכוונים לעשות לאותו אדם חף מפשע. השאלות שהציפו אותי לא נגמרו.
לקראת חמש בבוקר, החברים של מייק התחילו להתפזר כל אחד לביתו. מייק עלה לחדר שלו. קמתי מהמיטה והלכתי לחדר של מייק.
"מייק… אני יכולה לספר לך משהו?" לחשתי.
"כן… מה את עוד לא ישנה?" הוא נראה מופתע.
"לא…" נכנסתי לחדר.
הוא נכנס למיטה. ישבתי לידו.
"יצאתי היום עם ג'יין ועוד שני בנים…" התחלתי.
הוא הסתכל עליי. המשכתי. "ואז ראיתי את דניאל. הלכתי אחריו בלי שהוא ראה אותי"
"עקבת אחיו?" הוא קטע אותי.
"כן… אבל לא התכוונתי לעקוב אחריו… התכוונתי לומר לו שלום, אבל הוא לא ראה אותי. אז המשכתי ללכת אחריו. הוא נכנס לאיזו סמטה חשוכה ונכנסתי אחריו – "
"מה עשית – ?" הוא קטע אותי שוב.כמעט צעק.
"ששש… אתה תעיר את אמא ואבא…" ראיתי שהוא שותק, אז המשכתי."נכנסתי אחריו לסמטה. הוא נכנס לאיזה חדר מוסתר, נכנסתי אחריו. הוא דיבר שם עם עוד מישהי. כל מיני דברים מוזרים על איזה בן אדם מדרום העיר שהם צריכים לתפוס בסוף החודש"
"מה? שר, את בטוחה שלא חלמת את זה או משהו?"
"לא! מייק, אני בטוחה שלא חלמתי את זה! זה קרה ליפני כמה שעות. מייק אתה חייב להאמין לי, אתה בעצמך שמעת מה החברים שלך אמרו עליו, שהוא מוזר וכאלה."
"אוקיי, שר, נגיד שכל זה קרה. מה את רוצה לעשות?"
"כל זה קרה! ואני לא יודעת מה לעשות!" הייתי מתוסכלת.
"חשבת על משטרה?"
"מייק, אתה אח שלי ואתה בקושי מאמין לי, אז אתה רוצה שאיזה פקידה בקבלה שם תאמין לי שאני אספר לה שעקבתי אחרי מישהו שאני בקושי מכירה וגיליתי שהוא חלק מאיזו כנופיה סודית שמתכננת לתפוס אנשים שהם טסים לחו"ל."
"הבנתי… שר, אני מציע שתעזבי את זה."
"מייק, מישהו עומד להיפגע בסוף החודש הזה. ולי יש את האפשרות להציל אותו… אתה רוצה שאני אעזוב את זה?"
"שר, אנחנו לא חיים בסרט הוליוודי. אין לך את האפשרות להציל אותו. לא משנה מה תעשי… בבקשה ממך,תבטיחי לי שתעזבי את זה."
"מייק, אני לא יכולה להבטיח לך דבר כזה."
"את חייבת להבטיח לי. אני לא רוצה… אני לא מוכן, שתכנסי לשטויות של הדניאל הזה.שמעת מה כולם אומרים עליו. הוא מוזר. אסור לך להתעסק איתו! אני לא מוכן שיקרה לך משהו"
"מייק, לא יקרה לי כלום!"
"אני לא מוכן לקחת סיכון!" הוא היה רציני. ראיתי את הפחד בעיניים שלו.
"בסדר…" נכנעתי. לא הייתי מוכנה לריב איתו. הוא צדק, אני לא יכולה לעשות כלום כדי להציל את אותו אדם. אני אפילו לא יודעת מי זה. אני רק מקווה שהוא יהיה בסדר. בכל מקרה, אני לא רוצה שהשטויות של דניאל יכנסו לי למשפחה.
"את מבטיחה לי שלא תתעסקי בזה יותר?" הוא שאל בחשש.
"כן…אני מבטיחה." אמרתי לו. נכנסתי מתחת לשמיכה ושכבתי לידו. לא רציתי להיות לבד עכשיו. אחרי כמה זמן נרדמנו שינינו. למרות שהמחשבות מציפות את הראש.העייפות משתלטת על הכל.