בית ארנול | פרק 1

הכול קרה לי כל כך מהר.
רק לפני כחצי שעה הייתי בשיעור האחרון להיום, שיעור ביולוגיה, הקשבתי להרצאות המורה שחזרה על החומר האחרון שנשאר לנו ללמוד לפני מבחן הבגרות שיתקיים בעוד שבועיים.
אני נאבק בקשרים שקשרו אותי, רוצה לצעוק ולצרוח אבל אין באפשרותי את היכולת לעשות זאת בגלל הסרט שקשור לי לפה.
אני נשכב על הרצפה כשידיי קשורות ורגליי קשור בתוך משאית גדולה וריקה מדבר. שלושה אנשים בלבושי נינג'ה עומדים לידי ושומרים עלי שלא אתנגד להם.
כשיצאתי מבית הספר, אחרי שיעור ביולוגיה, התקדמתי לעבר הבית שלי שנמצא במרחק הליכה של עשר דקות בלבד, עברתי דרך סמטה מבודדת, הדרך הקיצור שאני הולך בה כבר שנתיים, מאז שהתחלתי את התיכון, בלי שום בעיה או חשש.
ואז הרגשתי בן אדם מתקדם בהליכה מהירה מאחורי, הסתובבתי לראות מי זה, אבל לא ראיתי אף אחד. רק שמעתי צעדים.
הייתי בטוח שאני מדמיין, בכל זאת אף אחד לא מכיר את הסמטה הזאת, היא מבודדת ואין בה דבר מלבד קרטונים מסריחים, זבל שא נילקח אף פעם וסלעים שאין לי מושג כיצד הגיעו לכאן.
המשכתי ללכת, בזהירות, בעוד כמה רגעים אסיים את ההליכה בסמטה הזאת, בעוד כמה רגעים אצא ממנה ואראה את השכונה שלי.
בסוף קצה הסמטה נעמדה לה המשאית, אותה משאית שאני קשור בתוכה עכשיו, היא נעמדה ואיש לא היה לידה, פעם ראשונה שראיתי משאית כזאת גדולה, משאית שאין עליה שום סימן של מותג של חברה, רק צבועה בצבע שחור.
ואז, כשבדיוק באתי לצאת מהסמטה ולעקוף את המשאית שעמדה בפתח, תפסו אותי ידיים מאחורה, ניסיתי להתנגד, אבל הוא היה חזק ממני, תפס אותי ביד אחת וביד השנייה סתם את פי, שלא אוציא מילה אחת.
ידיים נוספות, שלא שייכות לו, הגיעו מאחורי, תפסו את הידיים שלי וקשרו אותם חזק. נבהלתי, לא הבנתי מה הם רוצים ממני, האם זה תעלול? קיוותי שזה תעלול ואני מקווה גם עכשיו.
הם הכניסו אותי למשאית, לקח להם זמן לעשות את זה, כנראה הם פחדו שאנשים יראו אותם.
כשהצלחתי להסתל על הפנים שלהם ראיתי שהם מכוסות בבד שחור, כנראה הם לא רוצים שאזהה אותם. הם התלחששו בניהם, ואז אחד מהם קרע את חולצת בית הספר שלי והוריד אותה ממני. רציתי לצעוק, אבל הם כבר קשרו סרט לפה שלי על מנת שלא אוציא צליל.
אחד מהם התקדם אלי, תפס אותי בידיים ובראש שלא אזוז, השני תפס אותי ברגליים והם החזיקו אותי חזק לתחתית המשאית.
הנינג'ה השלישית, לפחות ככה הם נראים, לקח חומר מסוים, נראה כמו חומר אלכוהול מחטא, והתחיל למרוח על החזה הימיני שלי. זה שרף, דמעות של כאב זלגו בעיני.
"זה לא יכאב" הוא לחש בקול מפחיד והוציא מחט חשמלית משונה, לא הבנתי בהתחלה מה זה, אבל שנייה לפני שהוא הצמיד אותי לחזה שלי הבנתי שהוא עומד לקעקע עלי משהו.
זה כאב, כאב מוות, הוא קעקע על החזה שלי משהו במשך עשר דקות, עשר דקות שלמות של כאב, ניסיתי להתנגד, לא הייתה לי אפשרות, הם תפסו אותי חזק לקרקע.
"אל תדאג אנדרי" הנינג'ה שתפס אותי בידיים והחזיק אותי בראש לחש לי.
לא ידעתי מאיפה הוא יודע את השם שלי. מתתי מפחד.
כשהוא סיים לקעקע משהו על החזה הימיני שלי, הוא לקח תחבושת וכיסה את זה. לא הספקתי לראות מה זה.
"ילד טוב" אמר אותו נינג'ה שקרא בשמי וניגב את הדמעות שהיו לי על הלחי, "אל תבכה, אתה נער יפה, אתה לא צריך לבכות"
אחרי שעה של נסיעה המשאית נעצרה, הנהג שישב קדימה צעק שהגענו. הנינג'ות פתחו את המשאית, ורגע לפני שהם הורידו אותי ממנה הם כיסו את פני בשק שחור, על מנת שלא אצליח לראות כלום.