בית ארנול | פרק 3

התחלתי להזיע, וזה לא בגלל שהיה חם לי, זה פשוט כי הייתי לחוץ. רציתי הביתה.
לא הבנתי כל כך מה אני עושה פה, למה לקחו אותי, בטח יש לזה משמעות, לא סתם חוטפים אנשים ועושים את זה. אף אחד לא מטורף בשביל להשקיע כל כך הרבה.
התיישבתי על המיטה והסתכלתי על הדלת שעמדה מולי, זאת כנראה דלת הכניסה לחדר שאני נמצא בו.
רציתי להתקדם לדלת ולפתוח אותה, בתקווה לראות את הרחוב שם, אבל ידעתי שכנראה אראה דברים שלא ארצה לראות אותם.
חלונות לא היו לי בחדר, רק פתחי מיזוג אוויר שאליהם נכנס אוויר קר.
הסתכלתי למראה כשאני נשכב על המיטה, אני נראה מגוחך, הבגדים האלו מגוחכים, הכפכפים האלו מגוחכים, המספר שש מגוחך, אני שונא את הספרה הזאת עכשיו.
דלת החדר נפתחה בעדינות,
קפצתי מהר על הרגליים שלי, רציתי לתפוס משהו על מנת לגונן על עצמי, לגונן על עצמי מאותם אנשים אכזרים שלקחו אותי, חטפו אותי, עינו אותי, קעקעו אותי וקרעו את הבגדים שלי. אותם אנשים שהביאו אותי לכאן.
"אתה בסדר?" נשמע קול של איש מבוגר מציץ מהדלת.
התמקדתי טוב לעבר הדלת, היא נפתחה באיטיות ואז נכנס איש, בערך בסביבות גיל השלושים.
התקדמתי בצעדים כלפיו, הוא נראה לי גם מופתע ואומלל מהסיטואציה הזאת. הוא לבוש בדיוק באותם בגדים כמו שלי, כפכפים שחורים, מכנס שחור וחולצה פתוחה, עליהם מוצגת הספרה חמש. גם אותה שרשרת שהייתה לי הייתה עליו.
"אז אתה שש" הוא אמר והתקדם אלי בצעדים קטנים.
הייתי בהלם, לא ידעתי מה להגיב לו, הגעתי למצב שהתחלתי לרעוד בגופי. רציתי שהוא יתרחק ממני.
"אל תחשוש ממני" הוא אמר ונגע לי בכתף, "אתה ממש צעיר…. בן כמה אתה?"
"שבע עשרה" אמרתי וניסיתי להרחיק אותו ואת שערות גופו ממני שהוציאו ריח.
"אתה יודע מה אנחנו עושים כאן?"
"לא, הם פשוט לקחו אותי בכוח…."
"גם אותי"
שתיקה משונה ומביישת התפשטה בחדר.
"איך קוראים לך?"
"אנדרי, ולך?"
"רוסלן"
אנדרי סימן בראשו לעבר הדלת, הבנתי את הרמז שלו, הוא רוצה שנצא מהחדר וננסה לעשות משהו כדי לצאת מהסיוט הזה.
הוא תפס בידי וגרר אותי אחריו, הייתי עדיין בהלם ולא יכולתי לתפקד, רוסלן לעומת זאת היה נראה יותר יציב ממני. הוא ניסה להרגיע אותי בעזרת הטפיחות על הכתף.
יצאנו מהחדר שהייתי בו, ואז התגלה לפני מסדרות ארוך מאוד, מפואר מאוד עם ריח חדיש.
מהמסדרות היה ניתן להשקיף לקומה מתחתיו, שם היה נראה חלל ענקי, כמו סלון אורחים גדול.
על הדלת שלי הייתה כתובה הספרה שש, על שאר הדלתות שהיו במסדרון היו גם כתובים ספרות, כולם לפי הסדר, מהספרה אחת עד הספרה עשר.
"אז אתה היית בחדר שעליו היה כתוב הספרה חמש?" שאלתי בחשדנות.
"כן" אמר רוסלן והסתובב אלי, "אל תחשוש ממני, אני איתך באותה סיטואציה"
אני ורוסלן הסתכלנו על הדלתות במסדרון, הבנו שנהיה צריכים לפתוח אותה, הבנו שכנראה יהיו שם אנשים נוספים, אנשים נוספים שכנראה גם הם יהיו כמונו, לבושים בבגדים המטופשים שחושפים את גופם ועליהם מסומן מספר סתמי וחסר משמעות, חסר משמעות כרגע.
"אז איזו דלת תרצה לפתוח?" שאל רוסלן.
לפני שעניתי לו הקדימה אותי התשובה ודלת ארבע נפתחה בעצמה.