בית ארנול | פרק 6

התקדמנו כולנו לכיוון חדר מספר תשע, על מנת לפגוש את מספר תשע.
איך בתוך דקות אחדות, מאדם מבוהל אחד שלא מבין מה נפל עליו, נהפכנו לשמונה אנשים מבוהלים שלא מבינים מה נפל עליהם, והם עומדים לפגוש עוד שניים נוספים.
רוסלן, מספר חמש, השפוי היחיד התקדם לכיוון דלת תשע ופתח אותה.
"אין כאן איש" הכריז רוסלן כשהוא הסתכל לתוך החדר, "בטח הוא נמצא עם מספר עשר".
בלי יותר מידי דיבורים, רוסלן התקדם לכיוון דלת מספר עשר ופתח אותה.
כולנו עמדנו מאחורה, מצפים לפגוש אותו או אותה, את מי שהם לא יהיו מספר תשע ועשר.
"אין פה אף אחד" רוסלן אמר, "גם עשר וגם תשע לא פה"
"איפה הם אז?" פלטה צרחה אנסטסיה, מספר שבע, "איפה הם?!"
"תירגעי כבר" צרחה עליה קימברלי, מספר שמונה, "את כבר חרפנת אותי עם הטרוף שלך!"
אנסטסיה לא נשארה אדישה לעקיצה של קימברלי והתחילה לצרוח עליה.
אני, מייקל, בלה, אמילי וג'ורג' שתקנו ורק צפינו ברוסלן מנסה להרגיע את המצב.
"הם בטח למטה" הוא הכריז, "הם בטח היו הראשונים שהתעוררו, נפגשו וירדו למטה"
"אתה מציע שנרד למטה?" שאל מייקל.
"למטה?" פתאום פלטה אנסטסיה, "אני לא יורדת למטה, זה מפחיד!"
"אז תישארי כאן לבד!" התעצבנה קימברלי, תפסה בידן של בלה ואמילי וגררה אותן לכיוון המדרגות.
"תבואו גם אתם בנים" היא צרחה לעברנו.
כולנו ירדנו אחריהן במדרגות הארוכות והעגולות שהובילו למתחם הסלון, גם אנסטסיה הפחדנית התגלגלה מאחורינו במדרגות ובחשש.
"וואו" פלט ג'ורג' כשראה את גודל החלל הענקי, את הספות המודרניות, הטלוויזיה הענקית, הצבעים המודרנים והבולטים שנצבע החלל הזה.
"יש גם מטבח" אמרה אמילי, מספר שלוש, והתקדמה לכיוון מטבח יוקרתי שהיה שם.
אני הייתי המום להסתכל על כל היוקרה מסביב, מי היה יכול להשקיע כל כך הרבה כסף בשביל כל זה? זאת חייבת להיות מתיחה. זאת פשוט חייבת להיות זה.
העיניים שלי פתאום קלטו על אחד הקירות הגדולים בחלל משהו מוזר שגרם לי לחשוש.
"סתכלו" אמרתי לכולם וגרמתי להם לבוא להסתכל על הקיר שאני בוהה בו.
על הקיר היה תלוי סמל עגול שבתוכו האות א', בדיוק כמו בשרשרות של כולנו, ומתחתיו היו עשרה מיכלים דיגיטליים, שמתחת לכל מיכל היה מספר, ככל הנראה כל מיכל סימן בן אדם.
"צוחקים עלנו?" צרח מייקל, מספר אחד, בעצבים, "מה זה השטויות הזה?"
"אני לא יודע אחי" אמר רוסלן, "אבל מי שחושב שהדבר הזה מצחיק הוא טועה"
אם אנסטסיה הייתה הפחדנית, רוסלן וקימברלי היו השפויים אז מייקל היה האדם העצבני. הוא התחיל ללכת במעגלים ולקלל.
"אני לא מתכון לקחת בחליפה הטיפשית הזאת ובשרשרת הזאת חלק" אמר מייקל ותפס בשרשרת שלו על מנת לתלוש אותה.
"עצור!" נשמע קול גברי ולא מוכר מאחורינו.
כולנו הסתובבנו בבהלה לראות מי זה.
לפנינו נעמד נער צעיר מאוד, אולי בגילי, שיערו קצר ושחור, עיניו חומות, לבוש בדיוק כמונו, שרשרת כמו שלנו. נעמד מולנו מספר עשר.
אחרי שעשר התקדם אלנו, ראינו מאחוריו אדם שהתחיל להתנדנד קצת, נראה חיוור ומוטרד, זה היה מספר תשע.
מספר תשע היה גבר מבוגר מאוד, אולי בן ארבעים, קירח ושמנמן.
"אל תוריד את השרשרת" אמר לו מספר עשר, "אני לא יודע איך, אבל הם שולטים בנו, ברגע שדולב הוריד את השרשרת הוא חטף שוק חשמלי שלא נפסק עד שהחזיר אותה"
הבנו כבר שדולב זה כנראה מספר תשע, האדם המבוגר.
"מי אתה בכלל?" זלזל מו מייקל.
"קוראים לי כריסטן, אני בן תשע עשרה, כבר ארבע שעות אני פה למטה משגיח על דולב מאז שהוא חטף את השוק, שמעתי אותכם מקודם למעלה ואת הסיפורים שלכם איך הגעתם לפה"
מייקל נראה חשדן לגבי כריסטן.
"אני לא מאמין לך" הוא זלזל, "לא נראה לי שבגלל שרשרת טיפשית יקרה לי משהו"
ושנייה לפני שהספיק מייקל לסיים את המשפט הוא הוריד את השרשרת והתמוטט על הרצפה מכאבים.