בית המלון – פרק 5 :0
"א-אז… אולי תעשה לי סיור?" שאלתי, מעט לחוצה. הוא התיישב על המיטה ונאנח.
"א-אני מתנצלת אם אני מכבידה עליך…" גמגמתי. "אם אני מעייפת אותך, אולי כדאי שתלך לנוח-"
"לא. הלולי ביקשה הלולי תקבל." הוא קם מהמיטה, התקרב אליי, והרים אותי. הסמקתי.
"מ-מה נראה לך שאתה עוש-"
"סיור." הוא יצא מהחדר, מחזיק אותי. הוא הביט בי באדישות משועממת. "אז, מה את רוצה לראות לולי?"
"א-אממ… מה יש כאן מעניין?"
הוא הראה לי את חדר האוכל, את אולם הנשפים, ולבסוף הגיע למרפאה מעט מוזנחת. על הדלת היה שלט, עליו כתוב:"דוקטור קודוקו".
"מי זה… דוקטור בדד לנצח?" שאלתי, והוא נראה מעט פגוע.
"אני! ואני לא בדד!"
"כן… בטח…" אמרתי בציניות, מחייכת בלגלוג.
מבטו הפך ערמומי, מעט מטריד ופדופילי. "לא נכון… הרי יש לי אותך…" הוא אחז בגופי, לא נותן לי ללכת, מלטף אותו ומצחקק לעצמו. "יש לי לולי… שהיא רק שלי… ואני יכול לעשות לה מה שאני רוצה…" נימת קולו הפחידה אותי. ניסיתי להיחלץ מאחיזתו החזקה, מזרועותיו האיתנות האוחזות בי, אך ללא הצלחה.
לפתע, זרועותיו נרפו. אחיזתו החזקה, המאלצת, הפכה לחיבוק עדין. הוא השעין את ראשו על קודוקודי, ולפתע שמתי לב – הוא נרדם. נשארתי באחיזתו, מלטפת את ראשו בעדינות. "לילה טוב…" לחשתי לאוזנו, וחשבתי שהכל רגוע – עד שהתחיל לנחור.
"נ-נו, קודוקו!" התעצבנתי, מנסה להעיר אותו, "תתעורר!!!"
אך הוא ממשיך לישון.
התחלתי להתעצבן. הותרתי נשיקה על לחיו, ויצאתי משם.
לאחר כמה שעות, אני יושבת בחדרי על המיטה, עם הגב לדלת. אני שומעת כמה צעדים, אך לפני שאני מצליחה להגיב משהו תופס אותי ואוחז בי חזק בחיבוק מאחורה.
"את שטוחה."
"ת-ת-ת-ת-תסתום את הפה שלך!!!" אני צורחת עליו, מעיפה לו סטירה מצלצלת. הוא רק מצחקק, לא נראה שהרגיש בה בכלל.
"לולי צ'אן, למה נישקת אותי?" הוא מקרב את פניו ללחי, נראה מעט שיכור, אך ריח אלכוהול לא נדף ממנו.
"ל-ל-לא אני לא!"
"כן את כן."
"לא אני לא!!!"
"אני רואה את זה בעינים שלך. גם את מחבבת אותי, נכון?…"
"ל-לא אני- רגע אחד, 'גם'?"
"'גם', חוץ מהעובדה שנישקת אותי על הלחי."
"אה. אז לא."
הוא מצחקק, ולאחר מכן מרצין מעט.
"רוצה לעשות משהו?"
"שיהיה."
"רק אם את רוצה…"
"אמרתי שיהיה."
"את כועסת?"
"לא."
"בטוח?"
"כן."
"אוקיי… אז בואי נלך לעשות משהו." הוא מרים אותי בשנית. עיניו הצהובות בוחנות אותי.
אני מחבקת אותו, לא יודעת אפילו למה. הוא מצחקק.
"לולי צ'אן."
"שיהיה."
"מה השם שלך?"
אני מסמיקה. אסור לי לגלות לו את השם האמיתי שלי – זה אף פעם לא נגמר טוב. צריך לחשוב ומהר.
"א-א-א-אה…" אני מגמגמת, חושבת במהירות. משהו שקשור למשהו שאני יודעת לעשות-
"ג'יקאן. השם שלי הוא ג'יקאן." אמרתי.
הוא חייך. "שם יפה, לולי צ'אן."
"תודה."
תגובות (0)