השכונה הדרומית- פרק 1

היידן קם מכיסאו שבאמצע המדרחוב הצפוף והמלא ברוכלים ובאנשים המתבוננים ביצירות הרוכלים. הוא ישב על כיסא פלסטיק מוקף בציוריו הפזורים על הרצפה, תלויים על כנים מעץ שעמדו סביבו ואפילו כמה היו תלויים על משענת כסאו. עכשיו השעה חמש התקרבה ולמרות שהיה קיץ ועדיין היה מואר בחוץ, זו הייתה השעה שהרוכלים מתחילים לסגור את מרכולותיהם. היידן לקח את קופסאת הפח הירוקה ופתח את המנעול החלוד שלה. בפנים היו שני שטרות של חמישים פאונד, שלושה מטבעות של עשר פאונד, ועוד שטר של עשרים פאונד. יום חלש. נמכרו שני ציורים גדולים, אחד בינוני ושני מחזיקי מפתחות. היידן החל לקפל בעדינות את הציורים שעמדו על הכנים, ואז הסתובב והכניס אותם לקופסאת העץ הכהה שהייתה הדבר היקר ביותר שקנה בכספו, אולי חוץ מהגיטרה לבריידי. בקופסא היה מקום לציורים, וברגע שמושכים בחוט שחור שנמצא באחורי הקופסא, קופצות מגירות מאחורי הקופסא, בצידיה ומלפנים. במגירות הללו אכסן היידן את המכחולים, עפרונות הפחם, צבעי העפרון, המחדדים, המחקים ושאר ציוד הציור שלו. הקופסא הייתה מלאה בחריטות יפות בעץ הכהה והמכסה היה ממוסגר בעץ בהיר יותר. קנה את הקופסא היפה לעצמו לכבוד יום הולדתו החמש עשרה, אחרי שחסך אליה במשך שבעה חודשים. בעודו מסדר את הציורים בעדינות בקופסא כך שלא יתקמטו, הרגיש היידן בצל של אדם נעמד מולו. הוא הסתובב ופיו נפתח בתדהמה. מולו עמד בחור מבוגר שלבש חליפה מחויטת בצבע אפור כהה, מגוהצת ונראית כאילו הרגע נקנתה. הוא נעל נעליים שחורות ומבריקות שהיידן חשד כי הן עולות יותר מממה שעלה ביתו. שיערו היה בצבע שחור והיה מסורק, בלי שום שערה לא במקום. עיניו היו נתונות מאחורי משקפי שמש שחורות כהות עם מסגרת כסופה למרות שהשמש לא הייתה חזקה מספיק בשביל משקפי שמש והוא החזיק בידו תיק שחור ומרובע. מראה של אדם כזה, איש עסקים לבטח, שהיה לבוש במיטב מחלצותיו ביום חול בחופש הגדול, היה כלכך משונה בשכונה שבה גר היידן או בשוק הרוכלים הצנוע שבו עבד, שהיידן פשוט הביט בו בתדהמה בלי יכולת לדבר במשך כמה רגעים. הבחור כיחכח בגרונו, ״אתה ציירת את אלה?״ הוא הצביע על הציורים שהיידן עוד לא הספיק לקפל. היידן הינהן לאט, עדיין לא מסוגל לפצוע פה.
״כמה זו עולה ?״ האיש שאל בעיניניות, הרים את משקפיו שינוחו על מצחו וחשף עיניים בצבע דבש עם קמטים קלים שהקיפו את עינו ומצחו, והצביע על הדיוקן של בריידי שהוא צייר אתמול בבוקר כששניהם שחו שחיית בוקר באגם. בתמונה ראו את בריידי עומדת בגבה אליו על אבן באמצע האגם כשידיה מאחורי גבה והיא עומדת בבטחון, כשיערה הבלונדיני מעופף ברוח בבלגן סביבה. הציור היה צבוע הצבעי מים והדגיש את הניגוד בין בריידי לשמיים הכחולים ולאגם. התמונה הקרינה את הבטחון ויצר ההרפתקנות של בריידי וצוירה בגוונים רכים של כחול. היידן מיצמץ פעמיים, לא בטוח שהוא שמע נכון.
״מאה פאונד.״ הוא אמר בלי למצמץ.
האיש הינהן ופתח את התיק השחור שלו. היידן פקח את עיניו בתדהמה, ״אמרתי מאה? התכוונתי ארבע מאות. ״ הוא אמר במהירות. האיש הרים את עיניו אל היידן והוא הישר אליו מבט בבטחון. האיש הינהן שוב והוציא מארנקו שני שטרות של מאתיים פאונד והגיש אותם להיידן. היידן ניסה לא להיראות מופתע מדי מהעינות הבחור לסכום שדרש ממנו, ואז התחרט שלא דרש סכום גבוה יותר. הוא הניח את השטרות בקופסאת הפח הירוקה, ואז ארז את הציור באוגדן שקוף והגיש אותו לבחור. האיש הסתכל על הציור.
״היא אמיתית?״ הוא הצביע על דמותה הבלונדינית של בריידי העומדת בבטחון על הסלע. היידן הינהן.
״אתה מכניס הרבה רגש לציור. לא הרבה ציירים מסוגלים לעשות את זה.״ הבחור עדיין בחן את התמונה. היידן הינהן שוב, הפעם בהיסוס.
״יש לך פוטנציאל אדיר. אני מקווה שתעשה איתו משהו בעתיד.״ אמר הבחור, ואז הוריד את משקפיו שיכסו את עיניו, הסתובב והלך.
היידן ישב המום על כסאו כמה רגעים אחרי שהאיש נעלם. הוא פתח את הקופסא הירוקה שוב, להיות בטוח שהוא באמת קיבל ארבע מאות פאונד על ציור שבדרך כלל מכר בחמישים.
ברגע שהרים את השטרות שקיבל הרגע, נפל מבין קפליהם פתק. היידן הרים אותו. על הפתק היה רשום בעט, ׳תגיע למרכז ליד תחנת הרכבת של קינגס קרוס בלונדון בתאריך 13.8 בשעה תשע בבוקר. בגדים יפים חובה. ותביא כמה ציורים.׳ היידן הביט בפתק בתדהמה. מי האיש הזה? הוא תחב את הפתק לכיסו והחליט לא להתעסק בזה עכשיו. הוא סיים לסדר את הציורים בקופסא וקיפל את הכנים. הוא העמיס את כל הציוד על האופניים המתקלפים שלו ונסע לשכונה שלו.
בריידי ישבה בחנייה שליד ביתה שהפכה בקיץ הזה למקום הבילוי העיקרי שלה. היא ישבה ליד שולחן העבודה שלה שהיה מלא בדפים, עפרונות, צבעים והמון תווים. היא ישבה על כיסא מסתובב עם בד אדום קרוע ודהוי במכנס קצר אפור וגופיה סגולה צמודה. שיערה הבלונדיני היה אסוף בחוסר סדר על עורפה כשעיפרון כתום הוא הדבר היחיד שמחזיק אותו מליפול. על גופה הייתה מונחת גיטרה יפייפיה בצבע חרדל שבצדה הימני היה כתוב שמה בכתב מסולסל. את הגיטרה היא קיבלה מהיידן לפני שנה, לכבוד יום הולדתה. היא הייתה המתנה הכי יפה שבריידי קיבלה בחיים. על רגליה של בריידי היו המוני חוטים שהרכיבו יחד צמידים משונים שהייתה מכינה בעצמה. היא ישבה בריכוז והלחינה משהו חדש.
היידן נכנס לחנייה וירד מאופניו בקפיצה. הוא היה שזוף מאוד, שיערו כהה ומזדקר למעלה ועיניו היו כחולות כהות. הוא הפיל את האופניים על הרצפה והתקרב אליה עם קופסאת העץ שלו. היא הפסיקה לנגן והתסכלה עליו בציפיה כשפרק את הציורים ואת הכלים על השולחן שעמד ליד השולחן שלה. שניהם בילו את זמנם בחנייה הנטושה של משפחת בייקר, סביב שולחנות וכיסאות שאנשים זרקו.
״כמה מכרת?״ היא שאלה והניחה את הגיטרה בעדינות על השולחן, ואז פנתה להסתכל עליו פורק את הציורים.
״מכרתי את הים ואת השקיעה, שני מחזיקי מפתחות של נעליים ואת חוות הסוסים.״ היידן מנה את הציורים שמכר, ממשיך להוציא את הציורים שלא מכר ולתלות אותם על לוח השעם שלו בעזרת נעצים. הוא הוציא את המכחולים ובדק שכולם נקיים ולא צריכים שטיפה, ואז הוא סגר את הקופסא והתיישב על הכסא שלו.
״מה עם התמונה שלי?״ בריידי עברה בידיה על התמונות התלויות על לוח השעם.
היידן חייך לרווחה. ״מכרתי אותה גם. בארבע מאות פאונד.״ בריידי הסתכלה עליו בתדהמה.
״אתה רציני?״ היא שאלה בהלם. הוא הינהן בחיוך רחב. ״מאיש מוזר אחד. לא האמנתי שהוא באמת יביא לי את הארבע מאות פאונד. הוא היה נראה כלכך עשיר, שחשבתי שאני יכול לנסות לחלוב ממנו עוד קצת.״ היידן היה מרוצה מהתנהלות אחר הצהריים. לפתע הוא קפץ כאילו נזכר במשהו ואז הוציא מכיסו את הפתק. ״אחרי שהוא הלך בחנתי את השטרות שהביא לי, ואז קלטתי את זה מוחבא בפנים.״ הוא הושיט אליה את הפתק. היא קראה אותו בעיון ואז הסתכלה על היידן וקימטה את מצחה. ״מה הוא רוצה ממך?״
היידן משך בכתפיו. ״אולי הוא רוצה לקנות עוד ציורים?״ הוא הציע רעיון.
״אבל למה שלא יבוא לדוכן שלך שוב? למה שיגרור אותך עד ללונדון?״ בריידי בחנה את הפתק מכל צדדיו, אך פרט לשירבוטים המהירים בעט הכחול, לא היה שום דבר אחר.
היידן משך בכתפיו.
״טוב צריך להתחיל לחשוב על איזה ציורים תביא, לא? זה עוד שלושה ימים.״ אמרה בריידי וקמה והתקרבה ללוח השעם.
״אני לא הולך לשם.״ אמר היידן כאילו זה היה ברור מאליו. בריידי הסתכלה עליו בתימהון. ״מה?! ברור שאתה הולך!״
״אנחנו לא יודעים מי זה או מה הוא רוצה! למה שאני אלך לשם? ריי האיש הזה הרגע קנה תמונה מרוכל בארבע מאות פאונד בלי למצמץ, כמה אמין את חושבת שהוא?״
״אבל יכול להיות שהוא רוצה לקנות עוד מהציורים שלך, או משהו בכיוון. נו באמת היידן, אין לך מה להפסיד. האיש הזה יכול לשנות את החיים שלך, ואתה בוחר להשאר בשכונה העלובה שלנו ולמכור ציורים בחמישים פאונד בשוק.״ תמיד כשבריידי התלהבה העיניים החומות הבהירות שלה נדלקו וחיוך נמתח על שפתיה והיא החלה להשתמש בידיים שלה בהגזמה.
״את נסחפת, הליכה לקינגס קרוס בלונדון לא יכולה לשנות את החיים שלי.״ אמר היידן בביטול.
״אבל היא לא יכולה להזיק.״ טענה בריידי והניחה את ידיה על מותניה.
היידן נאנח. ״לא, היא לא יכולה להזיק.״
בריידי חייכה. ״אני אבוא איתך, לוודא שהוא לא אונס אותך או משהו בסגנון.״ היידן צחק.

״וויל, אני רוצה שנדבר על העתיד שלך.״ אימו של וויל, נטלי, התיישבה לידו על הספה. הוא היה מרוכז במשחק וידאו שהוקרן בטלוויזיה וניסה להתעלם ממנה.
״השיעורים הפרטיים מתקדמים יופי, המורים שלך מאוד מרוצים ממך. אני חושבת להרחיב את שיעורי המתמטיקה שלך, סאלי אומרת שאתה ממש גאון. חוץ מזה, את שיעורי הסייף אני חושבת שאפשר להפסיק ו…״ נטלי דיברה במהירות עד שבנה קטע אותה, ״אני רוצה לעבור לבית ספר אמיתי.״ הוא הפסיק את משחק הוידאו והסתכל עליה. היא צימצמה את עיניה בבלבול. ״לא הבנתי. ״
״אני,״ הוא הצביע על עצמו, ״רוצה ללמוד,״ הוא כתב באוויר, ״בבית ספר אמיתי.״
״אבל… הלימודים בבית הרבה יותר איכותיים, המורים שאנחנו שוכרים לך הם הטובים ביותר בתחום ו…״ נטלי הייתה מבולבלת. למה שבנה ירצה לזרוק את החינוך המעולה שהיא ואביו ממננים לו כבר שמונה שנים?
״אני רוצה להכיר אנשים, לנגן, שאשכרה יהיו לי חברים. זה כזו בקשה מוגזמת?״ וויל נאנח והפנה את מבטו מאימו אל החלון הגדול המופנה אל הגינה. בגינה ישבה אחותו התאומה, מאיה, ליד הבריכה, בבגד ים אדום שלא השאיר הרבה מקום לדמיון, ועשתה עיניים לגנן הברזילאי בן השבע עשרה שעבד אצלם. מצחו של וויל התקמט והוא הביט במאיה ובגנן בריכוז. היא שכבה על הגב על מגבת כחולה וסוככה על עיניה בידה בעודה מדברת עם הגנן. הוא לא שמע מה הם אומרים, אבל זה לא מצא חן בעיניו.
״…אבל יש לך חברים, והחינוך שלך בבית מעולה, אני לא מבינה למה תרצה לזרוק את כל זה…״ נטלי הייתה מיואשת, ו-ויל קלט שדיברה אליו ושלא הקשיב לרוב מה שאמרה.
״הבת של החברה ההיא שלך לא נחשבת בתור חברים. ולא אכפת לי מהחינוך המעולה, אני רוצה ללמוד עם אנשים. עכשיו אם לא אכפת לך,״ הוא קם מהספה ופתח את הדלת לחצר.
״מאיה! תעזבי את טיאגו בשקט. ואתה, שלא תעז להסתכל ככה על אחותי, בשביל מה אנחנו משלמים לך?!״ וויל צעק ושניהם הסתובבו בבהלה. טיאגו החוויר, ואז הינהן במהירות והתרחק ממאיה. היא התיישבה והסתכלה עליו בעצבנות.
״מה אתה רוצה?״ היא שילבה את ידיה בכעס.
״הגנן עובד אצלנו מאיה, הוא לא אמור לרצות לשכב איתך.״ וויל אמר בעוקצנות.
״ברגע שתפסיק להתעסק בחיים שלי ותתחיל להתעסק בשלך, תודיע לי.״ היא אמרה באותה מידה של עוקצנות, שמה את משקפי השמש שלה על עיניה ואז נשכבה בחזרה על המגבת.
״אני הולך ללמוד בבית הספר לאומנויות ולא אכפת לי מה את חושבת על זה. כבר נירשמתי לאודישן.״ הוא אמר לאימו ואז פתח את הדלת ויצא בסערה.