בלי לדעת כלום, פרק 13,

התרחקתי קצת מהמסיבה הרועשת והתיישבתי במקום שבו יכולתי לראות את הבנים במים. עומר נופף לי, ואני החזרתי לו ניפוף.  הוצאתי את הפלאפון שלי וחייגתי את המספר של אבא. "אמלי מתוקה, מה קורה?" הקול של אבי נשמע מהצד השני של הפלאפון. הוא בטח עדיין בעבודה, כרגיל.
"הי אבא, אצלי הכל מצויין ברוך ד. מה איתך? אתה בעבודה?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה.
"כן. אני בודק כמה חשבונות ואז אני אחזור למלון. התגעגעתי אליך חמודה, אני חוזר בסוף השבוע, הקדמתי את החזרה כדי שאני אוכל להיות בבית בשבת…" הוא בדרך כלל דוחה את חזרתו הביתה, הוא אף פעם לא הקדים. חייכתי "דיברת עם דניאל?" ציחקקתי בשקט. דניאל. אני משתמשת בשם הזה רק בשיחות עם אבא. דניאל הוא אחי הגדול, הוא בן 22 מטייל לו באפריקה איפשהו… היינו קרובים, פעם. לא שמעתי ממנו כבר שנה שלמה, אני יודעת שזה לא נשמע הרבה, אבל היינו רגילים לדבר כל ערב.
ממש בלתי ניתנים להפרדה, מצחיק שמה שהפריד אותנו בסוף היה אנחנו עצמינו.  מאז שאמא מתה הוא לא היה חוזר הביתה בחופשות של הצבא אלא הולך לחברים או נשאר בבסיס, טוב אני לא מאשימה אותו; הוא בטח הרגיש נורא עם עצמו, אם רק היה מקשיב לי, באמת מנסה להקשיב, להפנים את דברי וממש להאמין בהם זה היה הרבה יותר פשוט. אבל הוא לא היה מוכן להקשיב. ולא יכולתי לכפות עליו את דברי. וחבל שכך.
אם רק… חה! איזו מחשבה מצחיקה, כאילו שזה היה משנה משהו. תאמינו לי הוא היה מוצא דרך אחרת לעשות את אותם רצונותיו רק במציאות שונה. הכל קרה במכה אחת, דניאל נפצע במבצע שהיה להם בעזה בשנתו השניה, כשהיה בן 20. אמא עברה תאונה כשהיא שמעה על מה שקרה לו. הוא הרגיש אשם והוא לא בא לבקר אותה או לראות אותי ואת אבא. זה היה קשה כל כך. איבדתי את כולם באותו היום. אפילו אבי התרחק כי היה עסוק באימי ובדאגה לאחי.
אבל מי אני שאחליט שזה קשה? אני בטוחה שיש אנשים שאין להם אפילו משפחה שיוכלו להתלונן עליה. כן, החיים שלי בהחלט מקסימים.
"אני חייב לנתק, אבי העיר אותי ממחשבותי. "נתראה כבר."
"בי" אמרתי לפלאפון הדומם.
  הייתי שקועה במחשבות על העבר האחר והעתיד השונה שיבוא שאפילו לא שמתי לב לרון המקרב. הוא תקע את גלשנו השחור בחול והתיישב לידי. עומר עדיין גלש, הוא באמת היה טוב. הנחתי את הפלאפון רחוק ממני, כאילו אני יכולה לשכוח את מה שנזכרתי בו, הרי כל זה היה בגלל השיחה המטופשת. רון כופף את רגלו השמאלית ונשען עם ידו עליה. "כועסת על מישהו?" שאל ולא הביט בי, מבטו היה שקוע בים, במקום רחוק מפה.
"לא." עניתי, לא מתאמצת לעזור לשיחה הזאת.
לקח לי שעות לסדר את הדפים בחזרה בקלסר.
 "את כוסעת עלי?" היה שמץ של צחוק בקולו. "אני לא חושבת עליך בכלל, תיהיה בטוח שאני לא מגיעה ללכעוס עליך." שיקרתי.
שנים יכולים לשחק במשחק הזה, מותק.
הוא צחק בקול.  "את כן חושבת עלי. מי לא חושב על מי שעזר לו?" עכשיו הוא הביט בי, בוחן אותי במבטו.         
  "תודה… על זה…" אמרתי בשקט.
"עומר אמר שאמרת שאת אוהבת להיות לבד ,הוא החליף נושא לאחר כמה שניות. "על מה את חושבת?"
"מה?" הסתובבתי עם כל גופי אליו. עיניו נצצו בחושך ושערו היה עדיין רטוב, הוא הדיף את הריח של הים המלוח. "על מה את חושבת כשאת יושבת לבד מול הים?" שאל שוב מסרב לעזוב את הנושא.
"אמ… אני לא בטוחה, על החיים?" שאלתי יותר מאשר עניתי. "כמו מה למשל?" עיניו נצצו.  
"כמו למה אנחנו חיים, ושטיות כאלו…" גימגמתי. לרגע התביישתי בעצמי. למה אני מספרת את הדברים שאפילו שירי לא יודעת עליהם לבחור שאני אפילו לא מכירה. אני בטוחה שאף אחד לא חושב על דברים כאלו, אני מניחה שזה בגלל אמא שלי, דברים מהסוג הזה לא הטרידו אותי לפני זה.
"אל תגידי את זה, זה לא שטיות. גם אני חושב על זה, את יודעת… על למה הוא ברא אותנו, כאילו אני בטוח שהוא לא ברא אותנו כדי שנהנה מהחיים בצורה שאנו חיים אותם ," הוא הצביע על המסיבה שהתקיימה מאחורינו בלי להעיף בה מבט. ולפתע הרגשתי במקום אחר, בזמן אחר, שבו רק אני והוא נמצאים. שתקתי והסתכלתי עליו. הוא היה שונה ממה שחשבתי עליו; הייתי בטוחה שהוא עוד בחור שמה שמעניין אותו זה בנות עם תחת קטן ואלכהול. והוא באמת נראה ככה, בעצם הייתי בטוחה שהוא האבא של הטיפוסים האלו. עד לפני חמש דקות .
"את בוהה בי." ציין ואני הסמקתי.שוב. הסטתי את מבטי אל הים.
"אני לא" אמרתי במהירות.
"בהית בי, בעבר" חייך חיוך מנצח.
משכתי בכתפי.
"מה את עושה פה בכל מקרה?"
"מה שאתה עושה פה, רון, מה זאת השאלה הזאת?"
אויש, באמת שאין לי שמץ של מושג מה אני עושה פה. אני שונאת להיות במקום שיש בו יותר מידי אנשים, במיוחד אם הם רועשים. "מותק, שנינו יודעים שזה שקר מוחלט, מישהו הכריח אותך לבא נכון? מקסימום לא סיפר לך לאן אתם הולכים,"
בול.
"אמרת ששנינו חושבים על אותם דברים, זא ששנינו מרגישים פה לא בנוח, חבר, בדיוק כמוך!" הסתובבתי אליו תשעים מעלות וחייכתי חיוך מאולץ.
"טעות. אני מרגיש פה בנוח וחצי! אני חי את הדברים האלו, אם אני חושב שזאת טועות או לא זה לא משנה כי אני עדיין פה. הוא הצביע על החול. "את גם חושבת שזאת טעות, אבל לעומתי את לא מרגישה בנוח כאן. ואני יודע שאת שונאת לראות את כל הבנות האלו," לחש לי.מי הוא לעזאזל?
"יודע מה? זה לא משנה! כי אם אתה מרגיש במקומות כאלו בנוח או לא זה לא הנקודה. יודע למה?. עכשיו היינו ממש קרובים.
"בגלל שבכל שניה שלך פה אתה תוהה אם אתה הולך בדרך הנכונה או לא. אם אתה עושה את תפקידך בעולם הזה או לא! ואם זה לא מפריע לך שהמחשבות האלו רצות לך בראש כל היום, אני לא רוצה לדעת מה כן מפריע לך! "
"ווואו, שמרת את זה הרבה זמן בבטן, חברה, אמר לי באותה נימה שדיברתי אליו בהתחלה.
"היה נעים לדבר איתך" אמר לאחר כמה דקות שבהם שנינו שתקנו. הוא לקח את הגלשן שלו ונעלם משם בלי לזכות אותי במבט, בפעם השלישית הלילה. נשכתי את שפתי, הוא בנאדם מוזר. אני אוהבת מוזרים. אני מוזרה. "זה היה גדול!" עומר חזר מהים שחיוך ענק מרוח לו על הפנים. חייכתי גם, וקמתי לקראתו, מנערת את החולות מגופי.
"אני רואה שממש נהנת," אמרתי ושנינו התקדמנו אל החברה שנשארו, הם היו מעטים. הרוח החמה שהעיפה את שערי וייבשה את עומר בשניות גרמה לי להרגיש עייפה ומסוחררת מעט. לא הכרתי אף אחד חוץ מעומר,שירי ורון ולמרות ששיחותי היו יותר אישיות עם השלישי הרגשתי שאני מכירה יותר את הראשון. זיהיתי כמה מבית הספר שהייתי כמעט בטוחה שהם בכתה יב. הלכתי אחרי עומר שהתקדם אל חבריו. שירי עמדה בגבה אלינו ופיטפטה עם כמה בחורים. "אני תכף חוזרת" אמרתי לעומר שפתח בשיחה עם חבריו. ניגשתי אל המקום שעמדה בו שירי. "הי," אמרתי לה.
"שלום לך! איך היה?" שאלה והסבה את כל שומת הלב שלה אלי. "נחמד, " ראיתי את עומר תופח על כתפו של חברו ובא אלינו; "מה קורה?" שאל, בעיקר את שירי, מאחר שאותי ראה לפני שתי שניות. תפסתי את ידה של שירי.
"עומר היה מקסים, אבל אני ממש עיפה. כדאי שנחזור. " אמרתי לה.
"אני הולכת עוד שעה, עומר אולי תחזיר אותה אתה? אם זה לא טירחה בשבילך כמובן…" שאלה אותו. ידעתי שהיא משקרת. כשאני רוצה לחזור הביתה שירי עוזבת את הכל ובאה איתי, זה היה הדדי. היא ניסתה לתת לי ולעומר עוד זמן ביחד, הייתי בטוחה בזה. יש לה נטייה לדחוף לי בחורים ולנסות לפתח בנינו מערכת יחסים, זה תמיד היה מביך בצורה מגעילה.
"שירי תשמח להקפיץ אותי הביתה בעצמה ואז לחזור לכאן" אמרתי בשפתיים חשוקות. עומר גיחך לידי.
"לא אני לא" ענתה לי.
"שירי!"
"אני יכול להקפיץ אותה," רון הופיע מאחורי הורס כתמיד ועל אצבעו האמצעית הסתובב לו מפתח שחור. שירי קרצה לי והביטה אחרי זה על רון. "יופי, תריבו בניכם עליה, אני הלכתי לעשות שחיה לילית" והיא עזבה עם הבחור שכל הזמן הזה עמד בצד. פשוט עזבה. אני יודעת שהיא מנסה לעשות משהו מועיל אבל הפעם היא ממש הגזימה!
"אני… תנו לי דקה" חייכתי כמו טיפשה ובאתי ללכת אחרי שירי כשמישהו תפס בידי ומשך אותי בחזרה.
"אני מילא הולך לכיוון , אז תפסיקי לעשות דרמות ולהפוך את המצב הזה למעיק ותעלי לאוטו" רון הסתכל עלי במבט לא מובן.
 "רון, זה בסדר. אני אקח אותה" עומר שהלך להביא לי את נעלי חזר והגיש לי אותם. נעלתי אותם במהירות.
"קדימה, אמר לי רון והצביע על גיפ שחור. "אין לי את כל הלילה"
הסתכלתי על עומר "אני-"
"תעלי" עומר חייך אלי את אחד מחיוכיו החמים והלך משם.