במה מאולתרת – פרק 2
פרק 2 – שתקן הבחור~
"אמרו לך פעם שאתה מנגן ממש יפה?"
אצבעותיו של מיכאל קפאו מעל הקלידים כששמע את הקול מאחוריו ועיניו נפערו בבהלה. הוא לא חשב שיש מישהו באזור והרשה לעצמו לנגן קצת. כששמע את הקול, שהיה לו מוכר משום מה, התחרט על כך מיד. הוא היה צריך לבדוק שוב לפני שהתחיל ולא לדאוג רק ממה יקרה לאצבעות שלו, שעכשיו כשעצר לרגע קלט כמה קפואות היו. "למה הפסקת?" הקול שאל בבלבול. מיכאל לא רצה אפילו להסתובב לראות מי הדובר. הוא קם במהירות מהמושב והתחיל להתקדם חזרה למקום ממנו בא. בהצצה חטופה בשעונו קלט שכבר אחרי עשר בלילה והוא עדיין לא חשב על דרך לחזור לביתו.
כפות ידיו היו קפואות לגמרי והוא כיווץ אותן ושחרר כדי להפשיר אותן, אפילו מעט. פתיתי השלג שנחתו קודם לכן על מעילו נמסו בהדרגה והרטיבו אותו. הם חדרו מבעד לבד הניילון ומיכאל הרגיש מים קפואים זורמים במורד גבו בטפטופים. הוא הצטמרר בכל פעם שהרגיש טיפה זולגת במורד חולצתו והלקה את עצמו בראשו על כמה מטומטם היה כשנכנע לרצון שלו לנגן על פסנתר מטופש כשיורד שלג.
"היי!" הוא קפץ בהפתעה כששמע צעקה מאחוריו. "לאן אתה הולך? ולמה אתה מתעלם ממני?"
מיכאל לא ענה והגביר את קצב הליכתו. הוא לא היה מעוניין לדעת למי שייך הקול. הוא הוציא את הנייד מכיס מעילו ובהה במשך כמה שניות במסך. נדהם מכמות ההתראות.
שלוש שיחות שלא נענו מתומר ועוד… שלושים ושמונה הודעות ממאיה?! הוא גלל את המסך בחוסר אמון למראה כמות ההודעות הבלתי נגמרת. ממתי אכפת להם איפה הוא? או ליתר דיוק, ממתי תומר נמצא מספיק זמן בעולם שמחוץ למחשב כדי לשים לב שהוא לא בבית? ולמה מאיה כל כך לחוצה לדעת איפה הוא? הוא נכנס לאחת ההודעות כדי לבדוק מה קרה, אך נבלם לפני שהספיק לקרוא את המילה הראשונה.
"אתה ממש מרגיז אתה יודע?" הוא הרגיש יד תופסת בכתפו ומסובבת אותו אחורנית. הוא כמעט מעד אחורה מרוב הפתעה ובהה בחוסר אמון ברעמת השיער הפסטלית שקידמה את פניו.
לקחו לו כמה שניות, ואז מוחו קישר בין הקול לפנים ומיכאל זיהה את האדם. עצביו קפצו בבת אחת והוא השתנק בבהלה. "ג- גיא?" מיכאל נעץ מבט בעיניים השחורות מולו. הוא תפס בידו והוריד אותה מכתפו בעדינות. "מ- מה אתה ע- עושה כאן?" הוא ניסה להישמע תקיף, אך קולו רעד מהקור והוא ויתר על המשך דבריו כדי לא להביך את עצמו. הוא צמצם לעברו את עיניו וחיכה לתגובה.
"באתי עם חבר לראות את השלג," גיא השיב בקלילות ולא נראה כאילו שם לב לטון הכעוס של מיכאל, שבצער רב ויגון הבין שהרעד באמת הסווה אותו. "מכיר את מאיר? הוא שכבה מעלינו ונראה שהוא זיהה אותך קודם," המשיך ומיכאל אילץ את עצמו לחייך אליו בחביבות למרות שכל מה שרצה לעשות היה לברוח.
"אה. לא. אני לא מכיר אותו."
גיא הנהן לעברו וחייך בעליזות. "בקיצור, אתה מנגן ממש יפה!" קרא ושוב הניח את ידו על כתפו של מיכאל, ששוב הוריד אותה ממנו בגסות.
"ת- תודה." הפעם לא הקור היה הגורם לרעד, אלא המבוכה מהמחמאה הכנה הפתאומית הזאת מצידו.
"אז, מוכה, מה ניגנת שם ולמה?" גיא לא הפסיק עם השאלות ומיכאל קפא בזעם כששמע את העיוות של שמו שהוציא מפיו.
מוכה? מה זה העיוות העילג הזה? ממתי קוראים לו מוכה? בפעם האחרונה שבדק קוראים לו מיכאל וזה היה לפני… כמה שעות טובות, כשבדקו נוכחות בתגבורים. הוא היה שם גם, איך לכל הרוחות הגיע לשם הזה מוכה?!
"לא קוראים לי מוכה." הוא השתדל לשמור על טון יציב כשתיקן אותו ולא להפיל עליו את כל כעסו על העובדה שהוא איתו בכיתה כבר שנה וחצי כמעט ועדיין לא זוכר איך קוראים לו, למרות שהגיע לו שיתפרץ עליו. לפעמים מיכאל חשב שהוא מנומס מדי. "זה מיכאל." הצביע על עצמו כאילו הוא מדבר אל ילד קטן.
גיא בהה בו לרגע בבלבול, ואז הזיז את ראשו כמה פעמים כאילו חושב על המשפט וחצי שאמר לו ומפרש אותו במוחו. בסופו של דבר עיניו אורו בהבנה והוא צחקק במבוכה. "אז זה מה שזה היה… מצטער." הוא גירד בעורפו ואז הסיט קווצת שיער כחלחלה מפניו. "אני לא טוב בשמות."
"אתה יודע שאנחנו באותה כיתה כבר משנה שעברה, נכון?" מיכאל הרגיש צורך להבהיר את העניין.
"באמת?! גם מאיר אמר את זה, חשבתי שעברת בתחילת שנה." קרא בפליאה וגם למיכאל לרצות להיאנח בתסכול. הילד לא יודע מה קורה סביבו או שמיכאל פשוט הצליח ליצור לעצמו תדמית מאוד ברורה של רוח רפאים בבית הספר שלהם. אפשרות שלישית הייתה שגיא פשוט חסר מודעות לחלוטין למה שקורה סביבו, ומיכאל חשב לעצמו שזו ככל הנראה האפשרות הסבירה ביותר.
"בכל מקרה – " הוא נקטע על ידי גיא שהתחיל בדיוק באותן מילים, "אתה חייב לעשות עם זה משהו." קבע ונעמד מולו במבט המום משום סיבה נראית לעין.
"לעשות עם מה משהו?" מיכאל לא הבין.
"עם… עם הכישרון הזה שלך, אתה בכלל מודע לזה?" הוא רצה לגחך מהאירוניה שבדבריו אבל עצר את עצמו. גיא לא ידע על מה הוא מדבר. "אולי… אולי תופיע איפשהו?" הציע בהתלהבות. "באיזה בית קפה או משהו, אתה יודע."
למיכאל די נמאס מההתעלקות הזו של חברו לכיתה. הוא הסתובב והמשיך להתקדם למקום שזכר שהיו אמורות לצאת ממנו הסעות לילה. אם טעה, הוא ישן ברחוב. זה לא הדאיג אותו יותר מדי. יותר הדאיגה אותו העובדה שקיים סיכוי סביר מאוד שגיא ימשיך לעקוב אחריו. אם זכרונו לא הטעה אותו, הוא גר רק כמה רחובות ממנו.
"אני יכול לבקש מאחותי שתאסוף אותנו מכאן." הוא שמע את קולו כמה צעדים מאחוריו ונעצר בחדות. לילד יש אחות שיכולה להסיע אותו ורק עכשיו הוא נזכר להזכיר את זה? "כמובן… שרוב הסיכויים שהיא תעדיף להשאיר אותי כאן לקפוא למוות." המילים האלה הוציאו לו את כל הרוח מהמפרשים.
"תתקשר אליה," אמר לו קצרות. "תגיד לה שאם אנחנו נמות עכשיו מקור האשמה תיפול עליה, או משהו כזה." הוא לא היה טוב במניפולציות או גרימת רגשות אשם.
"בסדר בסדר. רק רגע," גיא ביקש בכניעה ושניה לאחר מכן מיכאל שמע את קול התקתוק הדיגיטלי של המקשים. "היי, רוני. מה? כן… מירושלים. לא! את רוצה להיות האחראית למותי? אה, את רוצה. אוקי… לא, אני רציני. …אמא הייתה רוצחת אותך אם היא הייתה שומעת את זה! מה… למי אכפת? תשתכרי ביום אחר. כן… טוב. הבנתי. עכשיו? אה, ויש עוד מישהו… מה 'לא'? הוא ישב בבגאז'. יופי… אה כן כן ברור. שבוע… אבל בואי כבר. טוב, ביי." מיכאל התאפק לא לפרוץ בצחוק מקטעי השיחה המגוכחת שהיה עד אליה. "בוא, אנחנו צריכים לחכות למטה." גיא פנה אליו עכשיו ועקף אותו במורד הרחוב.
"אז… אחותך מעדיפה להשתכר מאשר להחזיר את אחיה הקטן הביתה בשלום?" שאל אותו תוך כדי הליכה וצחקוקים שנקטעו בשל הקור העז. הוא החליט להתעלם ממה ששמע שעוד אמר, משהו על זה שהוא ישב בבגאז', וקיווה שזה היה בצחוק ומיכאל לא באמת יאלץ לשכב בתנוחת עובר בתא מטען של רכב.
גיא הסתובב אליו ומיכאל שם לב פתאום לקשר עניבה מתחת למעילו. הוא לא זכר שעניבות היו כלולות בתלבושת האחידה שלהם. במחשבה שנייה, התלמידים אצלם לא ממש שמו על התלבושת האחידה, שכללה חולצה עם סמל וזהו, והמורים לא טרחו להקפיד על ההקפדה של התלמידים גם כן. "כן… היא בצבא. מגיעה הביתה בסופי שבוע." אה, זה הסביר הרבה.
***
לרוני לקח די הרבה זמן להגיע. גיא כבר התחיל לפקפק בעובדה שהיא עומדת לאסוף אותם בשעתיים הקרובות, אך בדיוק כשעמד להתקשר אליה שוב הוא ראה את היונדאי הנוצצת שלה מתקרבת אליהם כשני פנסים מסנוורים. עוד חודשיים, אמר לעצמו, עוד חודשיים והוא יוכל לעשות טסט ולגמור עם זה. בערך, כמובן שהיה את המכשול הקטן הזה של מלווה יום ולילה, אבל זה רק לחצי שנה. אחרי זה, אחותו לא תצטרך לדאוג לו יותר והוא לא יצטרך לדאוג יותר ממנה.
היא נעצרה ממש מולם, וגיא פתח מיד את הדלת של מושב הנוסע והכניס את ראשו פנימה. "זה מיכאל, הוא איתי בכיתה אז הוא בטח גר לידינו." הוא הצביע על מיכאל, שעמד מאחוריו וחייך אליה בביישנות.
"כן כן, רק תיכנסו כבר." רוני סימנה בקוצר רוח למיכאל שייכנס וגיא התיישב על המקום לידה, סוגר אחריו את הדלת בטריקה שגררה מבט נוקב מאחותו. מיכאל לעומתו, סגר את הדלת בעדינות ומיהר לחגור את עצמו. "נסה ללמוד ממנו כמה דברים, ילד," רוני מלמלה אליו בהקנטה, אך בשקט כך שרק הוא שמע.
הם נסעו בשתיקה, לא נראה שמיכאל בכלל חושב על לומר משהו, ואחרי בערך עשר דקות של בהייה בחלון גיא הסתובב לראות מה שלומו וגילה שנרדם. זה היה… מפתיע. גיא רצה להעיר משהו, אבל לא הרגיש בנוח להעיר אותו בטעות, אז הוא חיכה שיתחילו לטפס בכביש המוביל אל הבניין שלו. "איפה אתה גר?" שאל ברגע שעברו את הכיכר.
לקחו לו כמה שניות, למיכאל, לקלוט שמישהו דיבר אליו והוא פקח את עיניו ברפרוף איטי שגרם לגיא לגחך. "הא? מה. איפה אנחנו?" מלמל בבלבול לפני שזיהה את המקום. "תפני פה ימינה," אמר לרוני כשהתפכח והיא פנתה ביציאה הראשונה מהכיכר בצורה חלקה. זו לא הייתה בעיה, הבניין שלו בכל מקרה היה בדרך.
אחרי שמיכאל הפנים את השאלה של גיא ומסר לו את הכתובת, גיא פער את עיניו בהפתעה. "רגע. מה? אתה דירה לידי!" קרא בהלם. "איך זה הגיוני? מעולם לא ראיתי אותך כשיצאת לבית ספר."
מיכאל נראה מופתע גם כן בהתחלה, אולם התאושש במהירות וגיחך לעצמו במרירות מסוימת. הוא לא ענה אחרי הגיחוך.
הו, אז זה משהו שהוא לא רוצה לספר, הבין. הוא החליט לעזוב את זה לבינתיים והם המשיכו לנסוע בשתיקה עד שרוני החנתה את הרכב בחניה השמורה. גיא לא העיר דבר על העובדה שלא הייתה אף מכונית בחניה של הדירה של מיכאל. "ההורים שלי בחו"ל," הוא שמע אותו מדבר שנייה אחרי שהמחשבה עלתה לראשו ולרגע חשש שאמר זאת בקול, אך אז הבין שהוא דיבר בתגובה למבט מוזר שרוני נעצה בו.
העלייה במעלית עברה שקטה למדי. רק כמה חילופי מילים בין גיא לרוני שהתלוננה שאין אוכל בבית. "אז תכיני אוכל," הוא אמר לה, והיא ענתה שאין לה כוח. גיא נאבק בדחף לגלגל לה עיניים מול הפרצוף.
מיכאל העדיף לשתוק. גיא כבר הבין שלא היה דברן גדול. הוא עמד לו בפינת המעלית ותחב את ידיו בתוך כיסי המעיל, הצעיף השחור שלו מכסה את פניו עד אפו ורק קווצת שיער שטנית אחת בצבצה מבעד לכובע הצמר על ראשו.
כמה קומות יש לדבר הזה? גיא נאנח בייאוש בעלייה הבלתי נגמרת של המעלית עד לקומה הלא-אחרונה-אבל-קרוב-לזה של הבניין. עד שהם הגיעו הוא כבר הספיק לשחק עם עצמו 'ארץ עיר' לאות פ' ועם קטגוריות בונוס. הדלתות נפתחו בדיוק כשמצא את פירמת 'פוקס'. "אסטרי, בוא כבר לפני שזה יסגר עליך." הוא שמע מרחוק את קולה של אחותו קוראת לו בכינוי שנתנה לו בגיל ארבע.
גיא מיקד מחדש את עיניו הבוהות ויצא במהירות מהמעלית. נראה שהדירה של מיכאל הייתה ביציאה השנייה והוא פנה לשם במלמול קטן של "תודה על ההסעה" ונעלם מאחורי הקיר.
"שתקן הבחור," העירה רוני לצידו והתקדמה אל הדלת. "איך מצאת אותו תסביר לי?" שאלה והעבירה קווצת שיער בלונדינית אל מאחורי אוזנה.
"הוא… ניגן שם, על הפסנתר ההוא בירושלים." גיא לא היה ממש בטוח. הוא מצא את מיכאל? זה הרגיש יותר כאילו השיר הזה שהוא שר גרר אותו אליו בלי יכולת להימלט.
תגובות (4)
תגובת ספאם, אך גם זו עדיפה על חוסר תגובה. לדעתי.
מעניין ומרתק. כזכור, כשאין לי משהו רע להגיד – אני שותק; אז לא אטרח להגיב על כל פרק. פשוט, כי אין לי מה לכתוב.
אני עדיין אמשיך לעקוב, וכנראה גם ליהנות מהסיפור.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
שמחה שאהבת :)
מבינה את החשיבה, אך בכל זאת אשמח לראות איזו אחת מדי פעם. לפעמים גם מילה אחת מספיקה בהחלט~
ממש אהבתי, בעיקר את שילוב ההומור שהיה בפרק, ואת השיחה שהיתה לגיא עם רוני.
תודה ^^