בת אלמוות-פרק 14

"עלמה?" שמעתי קול והכל חזר אליי פתאום.. פקחתי את עיני לאט ופניו היפות של איאן נגלו להן,הרגשתי את ידו הנעימה מונחת כל כתפי ומלטפת אותה.. "עלמה את בסדר?" שאל "כן.." אמרתי ושמתי את ידי על ראשי,אולי התעוררתי מהעילפון שלי אבל עדיין כאב ראש מהדהד בי. "בואי,נתנו לי אישור להוציא אותך מכאן" אמר והוריד את ידו מכתפי,רציתי פשוט להחזיר אותה לשם..הוא עזר לי לקום מהרצפה,קמתי במהרה והתחלתי ללכת אחריו,או שלא סיפרו לו על הרצח,או שכן והוא פשוט שותק ומעדיף לא לדבר על זה. אם האפשרות השנייה נכונה אז כדאי שימשיך לשתוק,לא מוצא חן בעיניי לדבר על זה!
הלכנו בשקט.. רציתי לשבור את השקט הזה,רציתי לומר לו משהו אבל פשוט לא מצאתי דבר הגיוני לומר עכשיו חוץ משאני מצטערת… אבל.. זה יכול להיות לא רע האמת! "איאן אני.." התחלתי לומר הוא לא הפנה אליי את מבטו "אני מצטערת.." אמרתי לבסוף בשקט והרכנתי את הראש,חיכתי לתשובה של איאן אבל היא לא באה.. אני לא יודעת מה קורה…
נכנסנו לחדר בשקט.. אני ישבתי על המיטה ואיאן ישב רחוק ממני על הכיסא שליד הדלת,המבט שלו היה.. כועס.. ממש לא אהבתי להסתכל עליו כשהוא ככה,ולהסתכל על איאן זה אחד הדברים המהנים ביותר שאני עושה פה. "אתה כועס עליי נכון?" שאלתי,אחרי רגע של שתיקה ארוכה ומעיקה. "אני לא יודע מה לומר עלמה" ענה לי "אני ממש מצטערת!" אמרתי "כמה פעמים את יכולה להצטער?" שאל "כמה שצריך!" עניתי מיד,איאן נאנח… קמתי מהמיטה בתסכול וישבתי על הברכיים מול איאן אבל ממש מולו הצמדתי את כפות ידיי אחת לשנייה והסתכלתי עליו "אני רוצה שתסלח לי,זה היה רגע שאני ממש מצטערת עליו!" התחננתי אליו "אז מה עשית את זה?" שאל "אני פשוט לא יודעת!" אמרתי "אמרתי לך שהכל יהיה בסדר!,ביקשתי ממך להירגע ולא להתייחס אליו בכלל!. יום אחד אני לא פה וכבר אני עושה דברים משוגעים!!." אמר,מרגע לרגע הרגשתי שהקול שלו מתחזק והיה חזק ביותר במיוחד בחלק האחרון של המשפט. "אני ממש מצטערת,בבקשה תסלח לי!" אמרתי וניסיתי שלא לבכות,אבל עדיין הרגשתי שהדמעות עומדות לפרוץ. אני לא אוהבת שאיאן כועס עליי. "אני סולח לך…" אמר,נשמתי לרווחה ורוח של הקלה עברה בי. "תודה.." אמרתי בשקט "אבל בתנאי אחד!" אמר "מה? מהו?" שאלתי "את לא זזה לשום מקום בלי שאני או מישהו אחר יהיה איתך!" אמר "מבטיחה!" עניתי מיד "יופי… עכשיו תקומי מהרצפה,זה נראה.. לא טוב שאת ככה" אמר לי,חייכתי אליו וקמתי מהר מהרצפה. "ויטאני חטפה ממני שוק נכון?!" שאלתי אותו "כן.. אפשר לומר! היא דיי לא מרשה לי להתקרב אלייך יותר!" אמר,החיוך נמחק לי פתאום מהפנים "אבל אני לא שואל אותה!" אמר לי מיד, "זה ממש מציק לי,היא חושבת שאני איזה משוגעת אחת שרוצחת אנשים כל היום!" אמרתי "זה לא מה שאת?" שאל איאן בחיוך "אתה יודע שזה לא מצחיק!" אמרתי לו "נכון.. סליחה!" אמר "אז מה היא חושבת שאני עכשיו?" שאלתי "אני לא יודע.. היא דיי המומה ממך,אבל היא עדיין רוצה להכיר אותך יותר. היא אומרת שאת בחורה מעניינת ביותר!" ענה לי "באמת?" שאלתי "באמת! גם אני חושב ככה,אני חייב להודות. אפילו שאני מכיר אותך טוב מאוד..עדיין יש דברים שאני סקרן לגלות עלייך" אמר לי,הדבר היחיד שרציתי לעשות עם מה שהוא אמר הוא לומר לו שאני אוהבת אותו,לנשק אותו ולקרוע ממנו את הבגדים שהוא לובש… ניערתי את עצמי מהר מהמחשבות האלה..אוי ההתאהבות הזאת עושה לי רע!
"היא הביאה לך את זה" אמר איאן והוציא אותי סוף סוף ממחשבותיי "מזה?" שאלתי ואיאן הושיט לי חתיכת נייר קטנה ומקופלת,לקחתי אותה מהר מידו ופתחתי אותה הופיע עליה השם של ויטאני בכתב מחובר ממה שהבנתי וכל מיני מספרים.. "מזה?" שאלתי "מספר הפלאפון שלה.. את לא יודעת מזה מספר פלאפון?" שאל אותי איאן "שכחתי!..אני חייבת להודות" אמרתי במבוכה.. "מה היא רוצה שאני יעשה עם זה?" שאלתי "לא יודע.. תשמרי את זה למקרה שתצטרכי אותה יום אחד" אמר "שיהיה.." אמרתי לו וקיפלתי את הפתק בחזרה ושמרתי אותו בכפות ידיי.
"אז… מה עכשיו המנהל יעשה לי?" שאלתי אפילו שזה לא היה מעניין אותי כלל! "את בטוחה בשאלה שלך?" שאל אותי בחזרה "כן! למה יש בעיה?" עניתי ושאלתי אותו עוד שאלה "עכשיו הוא רציני במה שהוא אומר,אין שעות חופשיות יותר,העינויים שלך יתגברו,ואת צריכה להיזהר כי מדי פעם ינסו להרעיל אותך…" התחיל לומר "אוקיי אני לא רוצה לדעת!" קטעתי אותו מיד אחרי שאמר שיש מצב שירעילו אותי.. אוי אני מתחילה לפחד!…. אני עכשיו באמת מצטערת על כך שרצחתי את דניאל.. חבל הוא היה יכול ללמד אותי איך להריח את הרעל מרחוק!.. המחשבה הזאת הצחיקה אותי אבל אני נשארתי מפוחדת!………………………………..