גינת הצללים, פרק 12-לאהוב או לאהוב, זו המציאות

אוליבר, ביום שלמחרת, לא הגיע לבית הספר. אנני נפגשה עם ברנדון בהפסקה, ושאלה אותו לסיבת היעדרותו של אחיו.
"הוא קרס." סיפר ברנדון. "הוא בבית חולים עכשיו, אבל הוא יחזור לבית הספר תוך יום בערך."
"מה קרה לו?" שאלה אנני.
"סתם קריסה, הרופאים אומרים שזה גיל ההתבגרות ומצב נפשי, ממליצים על פסיכולוג. אם תשאלי אותי, אחי הקטן בסדר גמור. הוא לא זקוק לשום פסיכולוג, הוא זקוק לטיל ענק לקשור אליו את כל טיפשי העולם ולהעיף לחלל."
אנני גיחכה. "כמה אהבה…"
ברנדון החזיר לה גיחוך. "אני אוהב אנשים. כל עוד הם לא טיפשים."
"אז מה אתה לא אוהב?" היא שאלה בכל זאת.
"אני לא אוהב את הצליל של אנשים שמדברים… ואומרים דברים טיפשיים. כלומר, יש סוג של טיפשי נחמד, כמו אוליבר, ויש טיפשי שגורם לי לרצות להרוג משהו."
"מעניין."
"ומה את לא אוהבת?"
"אני לא אוהבת…" אנני עצרה לחשוב לרגע. "אני לא אוהבת חצילים. מגעילים כאלה. וגם לא קפה."
"איך את חיה בלי קפה?" שאל ברנדון, נעלב בשם בקפה.
"לא יודעת, לא אוהבת. תה זה טעים וחם, יכול להיות גם קר ומעורר באותה מידה אם לא יותר."
"טוב." אמר ברנדון. "אוה! הסיכום שלכם, אוליבר רצה לתת לך אותו אבל בגלל שהוא לא נמצא אני מניח שזה באחריותי."
"אז איפה הוא?"
ברנדון עצר לרגע. "בבית."
"אז איך תביא לי אותו?"
"אני אבוא אליך אחרי בית ספר. אין שום סיבה ליגע אותך באוטובוסים."
"אלי? ה-הביתה?" שאלה אנני, בלחץ קל.
"אלא אם ההורים שלך לא מרשים לך" מיהר ברנדון לתקן את עצמו.
"לא, זה בסדר." אמרה אנני לבסוף, קולה שקט מעט. "היום בארבע, הבית שבאמצע 'המשולש'."
המשולש היה האזור בין בית החולים, בית הספר ובית הקברות. כנראה שמקימי העיר היו אנשים מאוד [אבל מאוד] אירוניים. או שהם היו עמוקים ופילוסופיים, ובחרו להנציח את הקשר בין חולי, מוות, לידה [כי בכל זאת, בבית החולים יש מחלקת יולדות] והתבגרות.
"ליד המאפיה הקטנה?"
"בין המאפיה לבית הקפה. בדיוק באמצע"
"אין בעיה. אז היום בארבע?"
"היום בארבע. נתראה אחר כך" אמר ברנדון והלך חזרה לכיתתו.