גינת הצללים, פרק 17-כל מה שאינו ראוי להיקרא בשר

ברנדון מצא את אוליבר ואנני על הגג והתיישב לידם. "היי."
"היי," אמר אוליבר והוציא את האוכל של ברנדון מהתיק שלו. "בתיאבון."
"למה אתה סוחב לברנדון את האוכל?" שאלה אנני בעניין.
"סוג של סידור כזה. הוא סוחב לי את הקלמר ואני סוחב לו את האוכל." חייך אוליבר.
"אתה לא זקוק לקלמר?"
"לרוב אני משתמש בעט אחד, אבל למקרה שקורה משהו אני הולך אליו בין השיעורים ומחליף עט."
"תגידו," קטע ברנדון את השיחה בנושא. "מי השניים המוזרים בכיתה שלכם?"
"אם לומר את האמת, אלה אנחנו." אמר אוליבר והעיף מבט באנני, שהנהנה בבלבול.
"לא, לא, יש את הבחור עם הקוצים בשיער והבחורה עם הצעיף האדום." הוא אמר. "ג'ק וקלארה, נראה לי."
"לא שמעתי עליהם." אמרה אנני. "בטוח שהם איתנו בכיתה בכלל?"
"לא יודע, הם חיפשו אותך פעם אחת." הוא אמר. "שאלו איפה את, אז הבאתי אותם לכיתה שלכם, והם נכנסו פנימה. לא ראית אותם?"
"לא." אמרה אנני. "מוזר, עכשיו כשאני חושבת על זה, מעולם לא ראיתי מישהו עם צעיף אדום בבית הספר. אולי אני אבוא עם אחד ואז הבחורה שלך תזדהה?" שאלה אנני בצחקוק קל.
"היא לא הבחורה שלי…" רטן ברנדון ודחס קצת אוכל לפיו.
"ואני חשבתי שלי אין חוש הומור." אמר אוליבר בחיוך משועשע.
לפתע הטלפון הנייד של אוליבר צלצל. "סלחו לי לרגע אחד," הוא אומר וקם, עונה באזור של הגג.
"ממתי יש לו חיי חברה?" שאלה אנני וברנדון משך בכתפו.
"אולי החבר שלו חזר אליו."
"אוליבר גיי?" שאלה אנני, מופתעת. "והיה לו חבר?"
"טוב, לא ממש… כלומר, את חייבת להודות שאוליבר נראה קצת… את יודעת, לא הכי סטרייט."
אנני הנהנה, שולחת באוליבר מבט.
"והיה לו חבר הכי טוב," המשיך ברנדון "והם תמיד נראו והתנהגו כמו זוג. אוליבר אהב אותו יותר ממה שהוא אוהב אותי. אני מניח שהם שוב מדברים."
"למה הם הפסיקו לדבר?"
"אני לא יודע, פשוט הייתה לשניהם תקופה קשה והם התרחקו, היו צריכים זמן לבד."
אנני הנהנה. "רוצה להתחלף?" היא שאלה, משנה את נושא השיחה.
"זה שוב שוקולד וג'לי?"
"הפעם לחם לבן, בשביל הגזענים." היא חייכה.
"אני עם… יופי, אני אוכל את זה ואין לי מושג מה זה." הא רטן, גורם לאנני לחייך חיוך בעודו בודק מה יש בפנים. "איכס, לא להאמין, פטרמה." הוא אמר לאחר בדיקה והתחלחל. "כל מה שלא נאה מספיק להיקרא בשר פשוט נכנס לפסטרמה. גועל נפש."
"אתה אפילו לא שמת לב שאתה אוכל את זה." ציינה אנני.
"אני יודע, לא אמרתי שזה לא טעים. אמרתי שזה מגעיל, לא אמרתי כלום על הטעם."
"נתחלף בכל זאת?"
"את בטוחה?"
"אה-הא." חייכה אנני והושיטה לו את הכריך שלה. הוא הושיט לה את שלו והיא לקחה אותו בחיוך. "בון אפטיט." היא אמרה במבטא צרפתי טבעי והחלה לאכול.
ברנדון בהה בה משום מה.
"קרה משהו?" היא שאלה.
"לא יודע, בנות אף פעם לא אוכלות מולי." הוא אמר.
"טוב לדעת." חייכה אנני. "זה בטח כי אתה נראה לא רע."
"מה הכוונה?"
"הן רוצות אותך, אז הן מנסות להיראות לא חזיריות ולאכול פחות." אמרה אנני. "כשבנים חתיכים לא שם, הן בולסות."
"רק רגע, זה אומר שלדעתך אני לא חתיך?" בירר ברנדון בחיוך.
"אתה נראה טוב, אני מודה, אבל אני לא אפסיק לאכול כי אתה כאן. אוכל הוא אהבתי היחידה, אתה סתם בחור עם כובע ונעלי סטפס."
"וואו, תודה, נחמדות שופעת…" אמר ברנדון בטון נוטף סרקזם, מה שגרם לאנני לצחוק.
"היי, תפסיקו לפלרטט ותתנשקו כבר!" קרא אוליבר ממקומו. אנני הסמיקה מעט, ברנדון העמיד פנים שהוא זורק עליו משהו.
"תשתוק!" הוא קרא לעבר אחיו הקטן והצוחק.
"רק ביום מותי אני אשתוק, עד אז אני כאן ונשאר." הוא הכריז. "פרטיזנים לא נכנעים!"
"כן, כי אתה ממש פרטיזן…" אמר ברנדון.
"פרטיזן או לא, יש צלצול בעוד חמש דקות. תתחילו להתארגן." הוא אמר ולקח את התיק שלו.