גינת הצללים, פרק 19-המאסטרו רוקד

"שלום, אנני יקירתי." בירך אוליבר את אנני במבטא בריטי-לונדוני ברור ברגע שהגיעה לביתו בקידה קלה. אנני חייכה והחזירה קידה.
"בונז'ור, אוליבר מון-שרי." היא ציחקקה, מדברת במבטא מושלם כפי שרק אדם שזו שפת האם שלו יצליח לדבר.
"תיכנסי בבקשה." הוא חייך אליה וזז הצידה, פותח את הדלת לרווחה.
היא נכנסה בעודו סוגר את הדלת אחריה. "אני שמח שהסתדרת עם האוטובוסים. לא כולם מצליחים."
"רק אוטובוס אחד, כמה קשה זה כבר יכול להיות?"
"זה מה שאני שאלתי. כל פעם מחדש." אוליבר נאנח מעט והם נכנסו לסלון. אש ריצדה באח, אבל הפעם האור בא מהמנורות שעל התקרה במקום מעששיות.
"החזירו לכם את החשמל." ציינה אנני, למרות שאוליבר בטח כבר ידע את זה.
"כן, אל תתרגלי לזה." גיחך לוקי, שישב עד עכשיו איפשהו בסלון עם כוס תה מהבילה. "היי, דרך אגב."
"הו, היי לוקי." חייכה אנני והתיישבה על הספה. הוא קם והתיישב לצידה בעוד אוליבר מכין עוד ספל תה חם.
"האם את יודעת למה את כאן היום?" שאל אוליבר והתיישב לצידו של לוקי אחרי שנתן לאנני כוס תה.
"כי… אמרת לי לבוא?"
"ואם אמרתי לך לקפוץ מגג?" הוא שאל בחיוך מתגרה.
"אז הייתי קופצת מגג."
אוליבר הביט בה בגבה מורמת "ברצינות?"
"אני סומכת עלייך."
"אל תתרגלי לזה…" מלמל לוקיאנו ונשען אחורה במושבו. אוליבר הביט בו בזווית עינו ונאנח אנחה קטנה.
"אנני, יקירה, אל תדברי שטויות." הוא אמר וחזר לחייך. "את כאן היום כי את צריכה לדעת איך רוקדים וואלס, ואני ולוקי הם האנשים ללמד אותך. אפילו הוצאתי את ברנדון מהבית בשבילך, אז תגידי תודה."
"תודה."
"איזו מתוקה, לא היית צריכה." צחקק אוליבר.
"תפסיקו לפלרטט, יש לנו עבודה." לוקיאנו לגם מהתה החם שלו ולאחר מכן הניח את הכוס על השולחן. אנני ואוליבר עשו כמוהו וקמו.
"אנני, את תרקדי עם לוקיאנו פליסיאנו. אני אהיה המאסטרו שלכם להערב." אוליבר קד קידה עמוקה והתיישב ליד פסנתר מתקפל קטן.
"אתה מנגן?" התרשמה אנני בעוד לוקיאנו תופס בידה ולוקח אותה למרכז החדר.
"רק מאז גיל שש, זה לא סיפור." אוליבר ניגן מנגינה מהירה וקצרה, לחמם את אצבעותיו.
"שימי את היד שלך על הכתף שלי." אמר לוקיאנו בעודו תופס בעדינות אחת מידיה של אנני. היא צייתה והניחה את ידה הפנויה על כתפו, והוא הניח את ידו על צד גופה.
"ממתי ברנדון רוקד ככה?" שאל אוליבר, מבולבל.
"מה הכוונה?"
"אפשר לפעור את האדמה בינכם." הוא אמר באנחה קלה וקם ממקומו. הוא דחף אותם זה לעבר זו בגבם התחתון. אנני הסמיקה מעט מהקרבה והביטה באוליבר במבט שואל. "את זו שאמרה שתסמכי עלי, אז תסמכי עלי." הוא חייך אליה. "ובלי תנועות פתאומיות." הוא הביט אל לוקיאנו במבט מסוכן.
"אין בעיה." הוא חייך חיוך מקסים. אוליבר נאנח שוב, ביאוש קל, והתיישב ליד הפסנתר.
הוא החל לנגן מנגינה איטית ועדינה, שוקע אל תוך המוזיקה לאיטו בעוד לוקיאנו מוביל את אנני, נותן לה מדי פעם מילת עידוד או עצה. "היי, תירגעי, אני לא אעשה לך שום דבר רע…" הוא אמר בהתחלה, כשאנני הייתה נוקשה ולחוצה.
לאחר כחמש דקות הנגינה של אוליבר נגמרה. הוא הביט בהם בחיוך קטנטן ורגוע. נגינה מאז ומעולם הרגיעה את אוליבר. "נו?" הוא הביט בהם בעוד אנני ולוקיאנו מתנתקים.
"אחרי שעוברים את שלב ה'אני לא רגילה להיות כל כך קרובה לאנשים אז אני אהיה נוקשה' היא הופכת לרקדנית מהוללת." דיווח לוקיאנו בנאמנות. "רוצה לנסות?"
"אתה יודע שאני לא רוקד." אוליבר הסמיק מסיבה כלשהי, אנני חייכה.
"גם אני לא רוקדת, תראה איפה אנחנו עכשיו." היא חייכה אליו חיוך קטנטן. "קדימה, למה לא?"
"כי את הולכת לנשף עם אחי הגדול?" הציע אוליבר.
"אז תרקוד עם לוקיאנו." היא אמרה, גורמת לשניים להסמיק.
"אני לא יודע…" הוא מלמל, משפשף את עורפו מעט.
"בבקשה? הייתי רוצה לדעת איך המאסטרו רוקד."
אוליבר חייך חיוך קטנטן וקם ממקומו. "אם המאסטרו רוקד, מי ינגן?"
"האינטרנט?" הציעה אנני והוציאה את הטלפון הנייד שלה.
"למה יש לך טלפון נייד?" שאל אוליבר, מבולבל.
"היי, אולי אין לי חברים אבל זה לא אומר שאני לא רואה סרטונים ביוטיוב מדי פעם." היא הדליקה שיר איטי ונחמד בעוד לוקיאנו מתחיל להוביל את אוליבר. שניהם רקדו יחד, מביטים אחד בשני בחיוכים מתואמים. הם היו קרובים מאוד, אוליבר סמוק באושר בעוד ידו של לוקיאנו נחה על גבו התחתון.
אנני חייכה לעצמה. השניים נראו מאושרים יחד, וזה גרם גם לה לשמוח.
ואז, ברגע אחד, אוליבר נפל. לוקיאנו תפס אותו, לא נותן לדבר חוץ מברכיו לפגוע ברצפה. אנני התקרבה אליהם, אבל לוקיאנו צעק עליה להתרחק, מאמץ את אוליבר אל חיקו בחוזקה.
"אני מצטער שצעקתי." הוא אמר כמעט מייד. "לכי הביתה בבקשה."
"אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?" היא שאלה בהיסוס.
"כן. תודה לך." הוא אמר בשקט. אנני הלכה באיטיות אל עבר הדלת, מביטה לעברם תוך כדי. לוקיאנו הרים את גופו הרפוי של אוליבר והניח אותו על הספה, וזה כל מה שאנני הספיקה לראות לפני שהלכה.
"אוליבר…" מלמל לוקיאנו בשקט, יושב על ברכיו ליד הספה. "מסכן שלי…" הוא נישק בעדינות את רקתו.
"ל… לוקי…" הוא מלמל באפיסת כוחות. "איפה אנני…"
"היא הלכה הביתה." הוא אמר בטון עדין והעיף את שיערו מעיניו.
"וזה רק אתה כאן?" הוא שאל, מנסה לקום לישיבה אך נתקבל בהתנגדות מצידו של לוקי, שהשכיב אותו חזרה עם ידו.
"רק אני ואתה." הוא אישר.
"אתה יודע… בקרוב האלווין…" אוליבר בהה בו בעיניו הירוקות הגדולות.
לוקיאנו הנהן.
"זה אומר ש… אחד מאיתנו…"
"אני יודע."
"זה בטח אני." אמר אוליבר בשקט. "איך זה יקרה?"
"פשוט אל תגיד כן לאף הצעה. אני לא אתן לשום דבר לקרות לך."
אוליבר שתק לכמה שניות ארוכות. "למה?"
"כי…" לוקיאנו לקח את ידו הלבנה של אוליבר בידו שלו, אוליבר היה קר. "כי אתה חשוב לי. בצורה מיוחדת."
"אתה זוכר… למה הפסקנו לדבר?" שאל אוליבר בקול שקט אף יותר.
לוקיאנו הנהן.
"בוא נעשה את זה שוב." אמר אוליבר בקול השקט ביותר שלו.
"א-אתה רציני?!" שאל לוקיאנו, בפחד קל.
ידו השנייה של אוליבר מצאה את דרכה לידו הראשונה, וכך ידו החמימה של לוקי נעטפה בשתי ידיו הקרות של של אוליבר. "אני רציני."
לוקיאנו התקרב בעדינות אל אוליבר, עיניו הירוקות נראות כל כך מדהימות מקרוב. הוא התקרב עוד, ועוד…