גינת הצללים, פרק 21-נשמות מסכנות וחסרות מזל

אנני וברנדון רצו במסדונות החשוכים בעקבות לוקיאנו, אור ירח עדין מאיר מעט את דרכם דרך החלונות הגדולים.
"לוקיאנו, מה קרה?" שאל ברנדון תוך כדי ריצה, נעלי הסטפס שלו משמיעות רעש בכל צעד שלו.
"שום דבר, תחזרו לאולם ואל תצאו משם!" הוא צעק חזרה, רץ במסדון בלי להעיף בהם מבט. הוא עצר מדי פעם ופתח דלת אקראית, הביט פנימה וטרק אותה בחוזקה.
"משהו קרה לאוליבר?" שאלה אנני, לוקיאנו עצר בפתאומיות והסתובב להסתכל עליהם.
"כן." הוא אמר, מתנשף. "וזה מסוכן. אז אתם צריכים ללכת."
"לא, הוא אחי הקטן ואם משהו קורה לו זו אחריותי." קבע ברנדון בטון חד משמעי שלא הותיר מקום לוויכוח.
"איך לעזור?" שאלה אנני בדאגה.
לוקיאנו נאנח ביאוש. "אנחנו צריכים למצוא אותו בתור התחלה."
"אני חושבת שהוא על הגג." אמרה קלארה לג'ק מאחוריהם. ברנדון הסתובב בהפתעה.
"מה אתם עושים כאן?! לכו!" הוא קרא מייד.
"ברנדון, אל מי אתה מדבר?" אנני לקחה צעד אחורה, מנסה לראות עם מי ברנדון מדבר.
"שניהם! הילדה עם הצעיף האדום? הילד עם הקוצים בשיער? הם עומדים מולך!"
"ברנדון…" החל לוקיאנו לומר. "אין שם אף אחד."
"אתם עיוורים או משהו?"
"בני אדם לא יכולים לראות אותנו!" אמרה קלארה בייאוש לבסוף.
"אבל… אתם אנושיים… לא?"
"לא, ברנדון, אנחנו לא אנושיים. הייתי מסביר לך אם היה לנו זמן, אבל אין לנו זמן." ג'ק לקח צעד לכיוונו. "אוליבר נמצא על הגג."
ברנדון הסתובב חזרה אל שני חבריו המבולבלים. "אוליבר נמצא על הגג."
"איך אתה יודע?" שאל לוקיאנו, מבטו מבולבל ומעט מפוחד.
"זה באמת משנה עכשיו?" ברנדון שאל והחל לרוץ אל עבר הגג.
"אנני, תחזרי לנשף. תרגיעי אותם שם." אמר לוקיאנו במהירות.
"אין סיכוי." היא אמרה והחלה לרוץ, מושכת אותו אחריה וגורמת גם לו לרוץ.
הם הגיעו לגג במהירות, מתנשפים ומתנשמים. אוליבר היה מעולף עם פניו לרצפה, בתוך שלולית של חומר שחור צמיגי.
"אוליבר!" צעק ברנדון וניסה להתקרב, אך משהו כמו שדה כוח בלתי נראה חסם אותו.
"תוותר ילד, הוא שלי." חייך בחור עם שיער מעט ארוך, עיניו אדומות כדם.
"אתה יודע שאני אעצור אותך, נכון?" שאל בחור שני, שיערו קצר ועיניו לבנות עם אישון בהיר ומבטו מופנה לכיוון לא ברור.
"אני מוכן." הראשון חייך חיוך קר מלא בביטחון עצמי.
"מקס! בבקשה, אני לא רוצה לריב איתך, אתה יודע מה עומד לקרות."
"אז תפקח עיניים! לא רוצה לריב איתי? תצטרף אלי!"
"תשכח מזה!" צעק השני, עיניו לא זזות.
"כבר כמעט סיימתי, אין לך מה לעשות יותר."
"אני אשחרר אותו."
"נראה אותך." הבחור הראשון, מקס, נעלם.
לוקיאנו צרח בכעס. הוא היה הראשון להגיע לגופו השביר של אוליבר. "אולי…" הוא מלמל.
הבחור השני נותר לעמוד שם, ראשו הופנה לרצפה. "מקס, אתה כזה… אידיוט."
"מי אתה?!" שאל ברנדון והתקרב אל הבחור באיום.
"ברנדון, אל מי אתה מדבר?!" שאל לוקיאנו בצעקה גם הוא.
"אתה אחד מהם? שהם לא מסוגלים לראות?!"
"אתה מדבר אלי?" שאל הבחור בהפתעה.
"הוא רואה אותנו." קלארה הופיעה לצד אנני, שעדיין עמדה צמוד לכניסה בפחד.
"איך?" הוא גמגם, לוקח צעד אחורה בפחד. "ז-זה לא הגיוני…"
"אני יודעת." היא הביטה סביב. "איפה ג'ק?"
"מישהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורא כאן?!" צעק ברנדון. הוא השתיק את כולם.
"נשמות מסכנות וחסרות מזל." מלמל הבחור ונעלם.
"את! עם הצעיף האדום! מה לעזאזל קורא כאן?!"
קלארה נאנחה ולקחה צעד קדימה. "מה תרצה לדעת?"
"הכל. למה אני רואה אתכם והם לא, מה קרה לאחי הקטן, מי היו השניים האלה, הכל!"
"אני לא יודעת למה אתה רואה אותנו. אתה רק בן אנוש." היא השפילה מבט. "ומה שקרה כאן יכול להיות תחילת האפוקליפסה."
"מה הכוונה?"
אנני הספיקה לעבור לצד לוקיאנו, שניהם מנסים לטפל באוליבר בפחד ודמעות. שניהם לא שמו לב אל ברנדון עוד.
"אתה מבין, במציאות… לא כל בני האדם שווים, או רגילים. נניח וזה… משחק ווידאו, אז יש דמויות חזקות יותר ופחות." היא הסבירה. "ואוליבר הוא בין הדמויות החזקות. שני הבחורים שראית, הם כמוני וכמו ג'ק. אחד יונה, שזה כמו מלאך שומר, ואחד עטלף, כמו שד מנחה. רק שהם לא יושבים לך על הכתפיים ועוזרים לך לקבל החלטות, הם מקדישים את חייהם לנסות לגרור אותך לצד שלהם."
"ואלו… היו של אוליבר?"
היא הנהנה.
"ומי ניצח?"
"בינתיים…" היא נשמה עמוקות. "כרגע הוא נתון לחסדיו של העטלף. עכשיו יש לנו בעיות."
"והנוזל השחור?"
"חיים." היא הביטה בשניים הבוכים מעל גופתו הרפויה של אוליבר. "הוא מת עכשיו."
"אבל… הוא רק בן שש עשרה." הוא אמר בקול קטנטן, משוכנע שאולי העובדה הזו תשנה משהו. הוא הרגיש דמעות עומדות בגרונו, חונקות אותו.
"אני מצטערת." היא אמרה בקול שקט.
ברנדון נשבר ורץ אל עבר חבריו, מחבק עכשיו גם הוא את הגופה חסרת החיים של מי שהיה בעבר אחיו הקטן. "הוא לא יכול למות…" הוא מלמל.
"הוא… מת?" שאלה אנני, בקול שבקושי נשמע.
ברנדון ולוקיאנו לא ענו. הם רק חיבקו את אוליבר.
"זה לא יכול להיות…" היא מלמלה, בכיה מתגבר.
השלושה בכו בקול, נותרים שם עד אור הבוקר. הם קפאו, והתעייפו, ורעבו, אבל כל זה לא מנע מהם מלהישאר שם. לחלוק כבוד אחרון לאוליבר.
גם קלארה נשארה שם, שולחת להם מחשבות חיוביות, בידיעה שזה עוזר רק קצת.
בערך לקראת השעה ארבע בבוקר השלישיה היו מותשים מבכי. הם פשוט ישבו יחד על הגג, רועדים וחולקים את כאבם יחד, בלי מילים.
"אם לא היינו מתעכבים… היינו מספיקים להציל אותו?" שאלה אנני לבסוף. קולה היה צרוד ושקט מחוסר שימוש.
ברנדון שלח מבט בקלארה, שהנידה בראשה.
"לא." אמר לוקיאנו. "זה גורל, לא היינו מצליחים לשנות אותו."
"איך אתה יודע?" שאלה אותו אנני.
"אני אספר לכם מחר. אני לא מצליח לחשוב עכשיו."
אנני התכרבלה בתוך עצמה. ברנדון ראה שעיניו של אוליבר נותרו פקוחות.
"לך לישון." הוא חיוך חיוך שבור וסגר אותן ביד עדינה.
אם המצב לא היה כמו שהוא היה, הם היו צופים יחד בזריחה. אבל כעת, הם לא רצו אפילו זריחה.
הם לא רצו שעוד יום יגיע. העולם לא אמור להמשיך בלי אוליבר.
"איך כדור הארץ יכול להמשיך להסתובב כאילו כלום לא קרה." לוקיאנו דיבר בקול חסר טון. הוא היה ריקני ואטום. עם זאת, הוא נראה טראגי.
"אלו חוקי הטבע."
השלג החל להתחדש לאיטו, הסימן שלהם ללכת הביתה.
והם הלכו.