גינת הצללים, פרק 23-להרגיש ריק בפנים

אנני הייתה במיטתה, יושנת עד מאוחר כמו כל יום בשבוע האחרון.
אך בשונה מהשבוע האחרון, היא שמעה דפיקה בדלת. בשיער סתור, חולצה מכופתרת גדולה ומקומטת ומכנס שחור ישן היא ירדה למטה.
היא פתחה את הדלת בעיניים חצי פקוחות, מצליחה לזהות את הכובע של ברנדון.
"בוקר טוב אנני, בחירה אופנתית מעניינת," הוא גיחך.
"מה אתה עושה כאן?" היא שאלה ושפשפה את עיניה.
"יש בית ספר. באתי לוודא שאת לא מפספסת עוד יום."
"אני לא רוצה." היא עמדה לסגור את הדלת, אך ברנדון עצר אותה.
הפעם, הוא לא חייך. ארשת פניו השתנתה לרצינית. "אנני, אני דואג לך. את לא יכולה להפסיק לחיות. עכשיו, יש בית ספר. אם אכפת לך לפחות קצת מההשכלה שלי וממני, את תבואי כי אני לא אלך בלעדייך."
אנני נאנחה בייאוש. "אנחנו נאחר."
"אני לא דואג." משהו שנראה כחיוך קל של נצחון נפרש על פניו של ברנדון.

אנני שמה על החולצה המכופתת סוודר גדול והחליפה למכנסי ג'ינס, לא היה לה רצון להשקיע הפעם לבית הספר.
מה קרה לה? הרי פעם היא לא הייתה מעיזה לצאת מהבית בג'ינס. מה הצליח לשנות אותה ככה?
היא קלעה את שיערה בצמה לא מושקעת במיוחד ויצאה לסלון בו ברנדון ישב, עם כוס תה מהבילה בידיו ועוד אחת על השולחן. "אני מקווה שזה בסדר שעשיתי את זה על דעת עצמי, אני פשוט חשבתי שאת צריכה להכניס משהו לקיבה לפני בית הספר."
"זה בסדר, תודה רבה." היא התיישבה לצידו ולקחה לידיה את אחת הכוסות.
היא שתתה בשקט, מביטה לכיוון הכללי של הטלוויזיה הכבויה. היא הרגישה את ברנדון בודק אותה במבטו, והתעלמה.
הם סיימו לשתות את התה ואנני שמה את הכוסות על השיש במטבח, ולאחר מכן הם יצאו לבית הספר בצעדים מהירים יותר מבדרך כלל.
"אנני," החל ברנדון לדבר בחצי הדרך.
היא שלחה בו מבט שואל.
"אפשר לשאול… על מה את חושבת כרגע?"
"שום דבר," היא שיקרה בקלילות. למען האמת, זה היה בדיוק ההפך. היא חשבה על יותר מדי דברים.
הוא שתק בתשובה.
"מה חשבת שאני אענה?" היא הסתקרנה בכל זאת.
"אני… לא יודע, האמת. פשוט קיוויתי לשמוע אותך אומרת משהו."
"למה?"
"הקול שלך מרגיע אותי.יש לו צליל עדין ואני צריך משהו שיסיח את דעתי." הוא נאנח, ואז מיהר להוסיף "לא שאת סתם הסחת דעת בשבילי! אני פשוט… לא יודע…" קולו נחלש יותר ויותר. "לא יודע…"
"אני יודעת," היא אמרה לבסוף והניחה יד על כתפו בניסיון לעודד אותו. "אני מניחה לעצמי שקשה לך… עם הכל."
"ההפך," הוא אמר, מבטו דבוק לרצפה. "לא קשה לי. אני לא מרגיש כלום, אולי רק כעס.אבל איכשהו…אני לא מתגעגע, או עצוב… זה כאילו שאני פשוט ריק בפנים."
"זה בטח כי לא היה לך זמן להתגעגע. תחשוב על זה, הייתם יחד כל החיים והוא…"
"לא כאן." ברנדון השלים אותה. "ואני לא מרגיש כלום לגבי זה."
אנני חשבה איך להגיב, איך היא יכולה לעודד אותו, אבל זה היה קשה מדי.
"ניפגש על גג העולם גם היום?" הוא מיהר לשנות נושא שיחה.
"אני מניחה… אוקיי."
הם נפרדו, כל אחד לכיתה שלו.