ג'מילים- פאנפיק בנושא אליפים- פרק 2

פרק 2:
הדליד שקם היה בלונדיני, גבוה עם עיניים כחולות. הוא לחץ את ידה של חנה.
"מי זה בכלל?" שאל שאולי.
"בוא'נה, רוני, דפקו אותך!" אמר מיכה.
"אני לא מבין את זה, הרי אני הייתי…" אמר רוני.
"נו, כנראה שלא שינינו כלום!" אמר גדי.
"תודה רבה לכם," אמר אהוד. "אני מברך על ההזדמנות הזאת. אני אייצג את כל השכבות בכבוד. ואני מקווה," הג'מילים הסתכלו עליו. במיוחד רוני. "שתהיה שנה פורייה".

"איך זה קרה, תסבירו לי!" אמר רוני. כולם היו במועדון. חלק צפו בטלוויזיה וחלק ישבו.
"אבל רוני," אמרה שירי. "די, אתה מתלונן כבר חצי שעה על זה שלא נבחרת!".
"את לא מבינה, שירי, אני נבחרתי!" אמר רוני. "אני זכיתי בבחירות שנערכו כשהיינו אליפים. אני פשוט ויתרתי על התפקיד. אם רמי עזב, אני הייתי אמור להיות ממונה, או לפחות שהיו נותנים לי הזדמנות להתמודד במקום למנות דליד שוב פעם!".
"אבל הפאזה הזאת די מעצבנת!" אמר דוידי. "צא מזה כבר. אז לא בחרו בך. אז אתה לא הכי חשוב. מה קרה?".
"הכול תעלולים של הממסד." אמר ברמן. כולם גיחכו. "כאילו זאת דמוקרטיה. אבל זאת לא, כי בעצם הממסד שוטף את המוח…"
"ברמן, די!" אמרה קטי. "אני לא מבינה מה הבעיה. תלך, תדבר עם חנה, היא תסביר לך. מה אתה מפריע לנו?".
"כן, לך תדבר עם חנה!" אמר שאולי. "אתם יודעים, האהוד הזה נראה בדיוק כמו שתמיד רציתי להיראות. הוא נראה מאוד גברי".
"בשבילי תמיד תהיה גברי!" אמרה קטי בחיוך. הם התנשקו.
"אבל אני צריך שתבואו איתי לחנה!" אמר רוני. "אתם חייבים להראות תמיכה בי".
"אני לא יכולה, אני מחכה לשיחה משמוליק!" אמרה הדס, שהייתה צמודה לטלפון.
"רוני, תלך, תדבר איתה, אתה לא צריך שום עזרה!" אמרה אילנה. רוני הלך.
"לפעמים הוא כזה רודף תפקידים…" אמר מיכה.
"נו, ברור, בן של ראש הממשלה!" צחק גדי. "נו, אז איך היה החופש?".

בינתיים, בחדרו (המסודר באופן מפתיע) של פיני, התכנסו ארבעת המדריכים. "אני לא מבין!" אמר פיני. "הרי השכבה שלי שינתה את הנוהל! חשבתי שכל אחד יכול להיות יו"ר מועצה, לא רק דליד!".
"למה שינו את הנוהל בכלל?" שאלה עדן.
"היו"ר הדליד האחרון," אמר דינר, והסתכל על אמוץ. "גנב פלאפון של חניך!".
"והמועמד הדליד האחרון," הסתכל אמוץ על דינר. "הואשם בחטיפה…"
"שארגן היו"ר הדליד האחרון, כמובן!" אמר דינר.
"חבריה, זה לא הזמן להעלות משקעים ישנים!" אמר פיני. "חבל לי על שכבת הג'מילים. זה מרגיש כאילו כל מה שהם עשו לפני שנתיים ירד לטמיון…"
"הם הצילו את בית הספר!" אמרה עדן.
"אפילו פעמיים!" אמר דינר.
"כן, אז הם בכל זאת צריכים להיות גאים בעצמם!" אמרה עדן, כשהדלת נפתחה.
ריבה, הטבחית גדולת המימדים של גנות, נכנסה, וחיוך על פניה. היא החזיקה בידה צלחת עוגיות.
"חשבתי לתת לכם עוגיות כדי שתהיה שנה מתוקה!" אמרה כששמה את הצלחת על השולחן. המדריכים לקחו.
"תודה לך!" אמר פיני. "ריבה, שמעת בנוגע למועצת התלמידים?".
"לדעתי, זה לא נורא כל כך!" אמרה ריבה. "אני חושבת שלשכבת הג'מילים שלנו יש הרבה כבוד גם כך. בנוסף, זה לא יהיה רע שרוני, לשם שינוי, לא יהיה במרכז".
"אני באמת חושב שהבן של ראש הממשלה," אמר דינר. "לא צריך להיות עוד פעם היו"ר. הרי הדלידים תמיד היו שכבה אחראית!".
"כן, איתך פעמיים!" צחק אמוץ. פיני הסתכל עליו. הוא הפסיק לצחוק.

ברמן ודוידי פרקו את המזוודות בחדר שלהם ושל רוני. דוידי התיישב על המיטה.
"נו," הוא שאל. "אז איך עבר עליך החופש?"
"נחמד…" ענה ברמן. "אני, קטי ושירי בילינו אצל ההורים של קטי".
"נשמע נחמד!" אמר דוידי.
"כן…" אמר ברמן.
"מה זה ה'כן' הזה, ברמן?" שאל דוידי. "מה קרה בחופש?".
"כלום!" אמר ברמן מיד.
"ברמן, אני מכיר את המבט הזה!" נאנח דוידי. "אני מכיר אותו טוב טוב. זה אותו המבט שהסתכלת בו עלי ועל שירי אחרי שסילקנו את סמדר שנה שעברה!".
"לא…" אמר ברמן. "לא ידעתי ששמת לב…"
"אתה מאוהב בשירי עדיין?" שאל דוידי.
"לא, ממש לא!" ברמן התחמק.
"ברמן, תבין, זה לא טוב לך!" אמר דוידי. "תבין, אתה בחור טוב, ואני מאוד אוהב אותך, אבל מה לעשות ששירי מאוהבת בי? זה פשוט קרה, וכנראה שלא נועדתם להיות ביחד!".
"למה?" אמר ברמן. "כי לא החליטו ככה מגבוה? כי היא לא סומנה בתור אחת שלא תיקלט בממסד ואני כן?".
"ברמן, די עם זה, אתה כן נקלט פה!" אמר דוידי. "יש לי רעיון. אתה זוכר שאמרו שצריך לבחור נציג של השכבה למועצה?".
"כן?" אמר ברמן. דוידי הסתכל עליו. ברמן לפתע הבין. "לא, לא, אין מצב! אני לא מצטרף לממסד הרקוב הזה…"
"ברמן, אתה צריך משהו שיעסיק אותך!" אמר דוידי. "חוץ מזה, אתה צריך להשפיע על הממסד הרקוב מבפנים. תחשוב על זה!".
"טוב, אני אנסה!" אמר ברמן. "אבל אין מצב שאני אנצח. בן-של כבר סומן בתור הנציג, וזה ברור!".
נשמעה דפיקה בדלת. הראש של שירי הציץ משם. "אתה בא?" היא שאלה את דוידי.
"ביי, ברמן!" אמר דוידי בטון מתנצל. שוב, ברמן נשאר לבד.

טלפון המועדון צלצל. "הלו?" הדס אמרה במהירות. "שמוליק! מה שלומך? הכול בסדר? מאכילים אותך שם?".
"אני בסדר, דסי…" אמר שמוליק, החבר של הדס, הגדול ממנה ב-4 שנים. הוא היה ליד הטלפון, ושוטר היה לידו. "אני קצת עייף. לא ישנתי טוב הרבה זמן…"
"שמוליק, הם יזכו אותך!" אמרה הדס מיד. "הם יבינו שכל התקרית עם הנשק הייתה תאונה!".
"דסי, אני הפקרתי נשק!" הוא אמר. "וכמעט הרגתי את הבחור ההוא, איך קראו לו?".
"ברמן. והוא בסדר!" אמרה הדס. "זה לא משנה, אתה תראה שהם יזכו אותך! מתי המשפט?"
"בעוד כמה חודשים…" אמר שמוליק. "אוף, אני לא יכול עם זה… זה באמת מעצבן אותי. את יודעת שיכול להיות שאני אגמור ב…"
"אל תחשוב על זה!" אמרה הדס מיד. "בוא נדבר על…"
"מצטער, דסי, אני חייב לסיים…" הוא אמר. "יש לי זמן מוגבל פה… תיהני, טוב?".
"אני אחשוב עליך כל יום!" אמרה הדס.

שאולי, גדי ומיכה התיישבו בחדר שלהם. קטי נכנסה לשם.
"שלום לגברת קטנצ'יק!" אמר מיכה.
"שאולי!" תיקנו שאולי וקטי.
"בסדר, אז קצת קשה לנו להתרגל…" אמר גדי. "אנחנו מפריעים?"
"מאוד!" אמר שאולי בטון רוגז.
"זה בסדר!" אמרה קטי. "אולי תבלו עם החברות שלכם…"
"החברה שלי, את מתכוונת!" אמר מיכה. "אני לא מאמין שזה לא עבד עם מיכל…"
"כנראה שהבחורה בשבילי נמצאת רחוק… מעבר לים…" אמר גדי פתאום.
"אתה באמת חייב להתגבר על ניצה." אמר מיכה.
"טוב, בכל זאת, מיכל זאת לא הבחורה בשבילי!" אמר גדי.
"למזלי, אני כבר מצאתי את הבחורה בשבילי!" אמר שאולי. קטי צחקה.
"אתה יודע שאתה בחור מקסים?"
"כן, אבל תמיד נחמד לשמוע שוב!" שאולי צחק.

משרדה של חנה תמיד נראה ביתי כל כך. הצמחים היפים שוב קישטו אותו ופרחו. חנה מזגה תה לרוני שישב מולה.
"לא תודה, חנה…" אמר רוני במבוכה.
"זה בסדר, רוני, זה חשוב לשתות תה, כדי להתחזק לפני העבודה הקשה." היא מזגה גם לעצמה. "אתם ג'מילים השנה. והשנה העבודות שלכם הן הקשות ביותר. אצל הדלידים זה קצת יותר קל, אבל אתם ממש תצטרכו לסחוב את בית הספר על כתפיכם!".
"אם כבר מדברים על זה, חנה…" אמר רוני. "רציתי לדבר איתך על… אה…"
"כן?" אמרה חנה.
"נו… רציתי לדעת… למה…" אמר רוני. חנה הנהנה. "זה קצת מביך…"
חנה נאנחה. "ידעתי שנצטרך לנהל את השיחה הזאת…" אמרה חנה. "מועצת התלמידים?".
"כן!" אמר רוני. "אני לא מבין למה מינית את האהוד הזה. אף אחד לא מכיר אותו. אני מאוד מוכר, וגם ניצחתי בבחירות ו…"
"תקשיב, רוני." חנה קטעה אותו. "אתה אמנם בחור כארז, ואני באמת אוהבת אותך. אבל בעניין הזה החלטתי היא חד משמעית. החלטתי להחזיר את הגלגל לאחור".
"למה?" שאל רוני. "את לא מאמינה בשכבה שלנו?" שאל.
"זה לא העניין כאן!" היא אמרה. "תבין, אתם באמת הייתם מקרה מיוחד. אתם הייתם שכבת האליפים האיכותית ביותר שהגיעה לכאן. ובתקופתכם, שכבת הדלידים באמת התנהגה מתחת לכל ביקורת. לכן החלטתי לנסות לפתוח את תפקיד יו"ר המועצה. אולם בשנה שעברה… עניין הכוח קצת שיגע אתכם." היא אמרה.
"אבל זאת הייתה טעות!" אמר רוני. "טעינו!".
"זאת לא אותה שכבת דלידים!" אמרה חנה. "הם לא אותם דלידים שאתה מכיר. הם לא משה דינר או אמוץ. הם אחראיים יותר! הם טובים יותר! והם לא יעשו כלום, ויפעלו למען כל בית הספר. אני מצטערת, רוני, אבל אני רק רוצה להקל עליך. אתם צריכים לעבוד כדי לאחד בין הקרעים בשכבה שלכם. וזאת המשימה שלכם השנה!" היא סיימה.
רוני חשב רגע. "את יודעת מה? את צודקת. אני אנסה לשפר את המצב שלנו בינינו לבין עצמנו." הוא לחץ את ידה. הוא יצא מהדלת.

ומי חיכה לו מחוצה לה אם לא אהוד!

"שלום לך, רוני מצגר!" אמר אהוד. רוני הסתכל עליו. "תשמע, אני באמת מבין אם אתה קצת כועס על זה שהתפקיד נגנב ממך. הרי אתה ניצחת לפני שנתיים!" הוא אמר.
"מה אתה רוצה?" שאל רוני.
"רק להגיד לך," אמר אהוד. "שאני מצפה לעבוד איתכם השנה. אני מאוד מקווה שתיבחר לנציג השכבה שלך!" הוא אמר.
"נציג השכבה…" אמר רוני. "תודה. אני גם מצפה לעבוד איתך השנה".
רוני הלך. אהוד הסתכל עליו בחיוך.