ג'מילים- פאנפיק בנושא אליפים- פרק 1

פרק 1:
השמש זרחה לה מעל פנימיית גנות. ה-1 בספטמבר היה התאריך. זה הזמן לעוד שנה. כמה אנשים התחילו ללכת בשבילי האדמה אל גנות, שנראתה ירוקה מתמיד.

"נו, אז את מתחילה את השנה השנייה שלך!" אמר אמוץ. הוא הסתכל אל עדן, חברתו, שגם הייתה מדריכה.
"אני מרגישה שזאת הולכת להיות השנה שלי!" אמרה עדן. "לא כמו בשנה שעברה. עכשיו אני מכירה את התלמידים ואני יכולה לעזור להם בבעיות שלהם…"
"חבריה! חבריה!" אמר פיני כשרץ אליהם. מאחוריו היה האדם האחרון שהם ציפו לו- משה דינר, שהגיע לגנות כבר בשנה השישית.
"מה זה, דינר? החלטת להאריך בעוד שנה?" צחק אמוץ.
"אמוץ, תתנהג יפה!" נזף בו פיני, ראש המדריכים. "משה הסכים לדחות את שירותו הצבאי בשנה, כדי להיות אחראי משק. אתה יודע איך זה, אמוץ. נקשרים לכאן!".
"במקרה של דינר," התבדחה עדן. "תקועים כאן כבר 6 שנים…" היא ואמוץ צחקקו.
"חבל שאתם לא מקבלים את זה שפשוט נקשרתי לגנות" אמר דינר בקול החלקלק שלו. "ואתה, מיצי, לא אמור להיות בצבא?".
"הם הסכימו שאני גם אדריך בגנות בנוסף לכל!" אמר אמוץ בגאווה.
"טוב, הגיע הזמן לקבל את התלמידים החדשים, לא?" אמר דינר בקול המתלהב שלו.
"חבריה…" אמר פיני לאמוץ ולעדן, והורה במבטו על דינר.
"תקשיב לי, דינר," אמרה עדן. "נמר לא הופך את החברבורות שלו כל כך מהר. אם אני או אמוץ נראה שאתה מתכנן משהו, אתה עף לפיני והוא יעיף אותך מפה!".

בינתיים, לגנות צעדו הזוג המלכותי- רוני ואילנה. מוקפים במאבטחים, כמובן, בשביל רוני- בנו של ראש הממשלה.
"מתרגש?" שאלה אילנה בקול רך.
"קצת!" אמר רוני, כשהוא מסתכל על המאבטחים בכעס מסוים. "אני מקווה שהשנה תהיה שנה שקטה יותר. השנתיים האחרונות בגנות פשוט היו… מאוד סוערות".
"אבל הכול הסתיים בטוב!" אמרה אילנה. "ואל תדאג. כל מה שצריך לעשות זה להבטיח שנישאר ביחד. אתה לא שם לב שהדברים הרעים תמיד קורים כשאנחנו נפרדים?".
"עכשיו כשאת אומרת…" אמר רוני.
"רוני!" נשמעה צעקה כפולה. שני אנשים ניסו לרוץ אליו, אבל המאבטחים תפסו אותם.
"סיכון כפול! סיכון כפול!" צעקו כמה מאבטחים.
"תגידו, אתם יכולים לעזוב אותם? אלו כולה חברים שלי…" אמר רוני. המאבטחים שיחררו את שני האנשים הגדולים. "ולכו כבר, אני אסתדר לבד. תמסרו לאבא שאני אתגעגע." המאבטחים הלכו. הם תפסו את גדי ומיכה.
"שכחתי שיש עליך אבטחה צמודה…" אמר גדי בהתנצלות.
"השנה הולכת להיות שנה קשה!" אמר מיכה. "הרבה מבחנים. אנחנו חייבים להעלות קצת את המורל ולארגן קצת מסיבות!".
"מיכה? אתה בסדר?" נשמע קול נשי. שתי בחורות נמוכות רצו לשם. אלו היו מיכל וסיוון. סיוון הייתה החברה של מיכה. היא חיבקה אותו. "הם עשו לך משהו?".
"לא, זה בסדר, סיוו!" ענה מיכה וחיבק בחזרה.
"נהדר, אפשר ללכת כבר?" אמרה מיכל בחוסר סבלנות.
המבט שלה פגש במבט של רוני והיא השפילה מבט.
"היי, מיכל…" אמר רוני לבחורה שניסתה להפריד בינו לבין אילנה שנה שעברה.
"היי…" היא אמרה בקול שקט. "טוב, אל תדאג, התגברתי על ה'קראש' שהיה לי עליך!" היא אמרה בטון מתנצל. "זה בסדר, אתה עם אילנה".
"ואת עם גדי?" שאלה אילנה.
"לא!" אמרו מיכל וגדי מיד. "היא טוענת שאני משעמם…"
"כי אני לא רוצה לשמוע על דרייפוס, החבר שלך מהמושב בפעם המאה?" צחקה מיכל.
"אתם מאמינים שאנחנו בטיחיות?" שאלה סיוון בהתלהבות.
"אנחנו ג'מילים!" ניפח גדי את חזהו. "זה אומר שכבר יש לנו כבוד פה…"
"תגיד לי, יכול להיות שמעולם לא פגשתי אנשים משכבת הג'מילים?" שאלה מיכל.
"וואלה…" אמר רוני. "מעולם לא הכרנו אותם. היה את יגאל שנה שעברה, הוא היה ג'מיל כשהגענו… והיה את רמי, אבל הוא מעולם לא נהיה ג'מיל… אבל," אמר רוני. "אולי כדאי להתחבר עם הג'מילים משנה שעברה. הדלידים של היום, אתם יודעים!".
"ונארגן איתם מסיבות!" צעק מיכה מיד.
"נחשוב על זה…" אמרה סיוון. הם עברו את השער ביחד.

האוטובוס ליד השער נסע, ומאחוריו עמדו שלושה אנשים- שתי בנות ובן. "הסביחים", כך הם כונו שנה שעברה, בגלל שהם לא הכירו את גנות.
"אני חושבת שזאת פעם ראשונה," אמרה קטי, "שאני ממש מתלהבת להתחיל שנה חדשה…"
"ברור!" אמרה שירי. "את יודעת, ממש התגעגעתי לגנות. בחיים לא נראה לי ששרדתי כל כך הרבה במקום שאני אוהבת!".
"הגעתן לכאן, ותוך שנייה הפכתן לקציצות של המערכת!" צחק רמי ברמן, המכונה רק בשם משפחתו, כשהוא פלט עוד שורה אנרכיסטית. הבנות כבר הכירו את הבדיחות האנרכיסטיות שלו, וידעו שהוא מתלוצץ.
"אתה יודע, בתור זה שהציל את גנות שנה שעברה, לא הייתי ממהרת לקטול אותה!" אמרה שירי.
"נו, את יודעת איך זה," אמר ברמן. "אני חושב שאנחנו ממש מתרגלים למסגרת. אני מקווה שתהיה שנה…"
"שירי!" נשמע הקול.
מישהו עם שיער שחור קצר רץ אליהם.
"דוידי!" אמרה שירי. שניהם התחבקו והתנשקו בלהט.
"התגעגעתי!" אמר דוידי. "את באה לראות את כולם?"
"בטח! גם אני התגעגעתי אליהם!" אמרה שירי. דוידי הסתכל על חבריה של שירי.
"היי קטי, היי ברמן!" אמר.
"היי!" אמרו שניהם. לברמן היה מבט משונה בעיניים.
"אני צריכה ללכת…" אמרה שירי בטון מצטער. היא ודוידי הלכו שלובי ידיים. ברמן הסתכל.
"צא מזה!" צעקה עליו קטי.
"סליחה…" אמר ברמן.
"חשבתי שהתגברת כבר עליה!" נזפה בו קטי.
"תשמעי, קטי, אל תספרי לשירי," אמר ברמן. "אבל הקיץ, כשהיינו ביחד, חשבתי שהיא שינתה את דעתה. חשבתי שהיא תהיה מוכנה ל…"
"ברמן, תבין את זה, היא אוהבת אותך כמו את אחיה!" אמרה קטי. "וככה גם אני. אנחנו אחים, וזהו זה!" אמרה קטי.
"אני סתם מרגיש בודד…" אמר ברמן. "אני מרגיש שאני פחות התרגלתי למערכת מכם".
"ברמן, אתה יודע שזה לא נכון!" אמרה קטי. "ואני מבטיחה לך, שאני תמיד תמיד אהיה פה לציד…"
מישהו כיסה לה את העיניים. "נחשי מי?".
"שאולי!" היא אמרה. שאולי, הקטן והנמוך, אבל עם הפרצוף השמח, הוריד את ידיו מעיניה. הם התחבקו.
"את באה?" אמר שאולי. "אנחנו צריכים לראות את כולם! היי ברמן!" הוא הוסיף.
"אוקי!" אמרה קטי. היא ושאולי הלכו להם.
"יופי, ואני פה לבד…" אמר ברמן.

"ברמן!" נשמעה צעקה מאחוריו.
הדס, בעלת השיער הכתום והמזג הנמרץ, הגיעה לשם.
"היי, הדס, טוב לראות אותך…" הוא אמר בטון דיכאוני.
"איפה הסביחיות?" שאלה הדס.
"מבלות עם החברים שלהן!" אמר ברמן, מעוצבן.
"אתה חייב להשיג לך חברה!" היא אמרה. "ככה תוכל להתקדם הלאה".
"הדס, הבחורה היחידה שאני רוצה רואה בי אח שלה!" ברמן אמר. "אם כבר מדברים…" הוא הנמיך מעט את הקול. "מה עם שמוליק?".
"אמור להיות משפט בנוגע לעניין עם הנשק…" אמרה הדס בקול מודאג. "אני כל כך מקווה שהוא בסדר. הוא מאוד מפוחד מהמשפט שלו. אתה חושב שאם הוא יכנס לכלא, אני אוכל לבקר אותו כל יום?" היא שאלה.
"אין ספק, שאת צריכה למצוא חבר שלא נמצא בצינוק של הממסד!" צחק ברמן. הדס נתנה לו מכה קטנה בכתף. שניהם הלכו.

כולם התכנסו בחדר האוכל. אילנה ורוני צעדו לשם, ונתקלו בלא אחר מאשר דינר.
"שלום לבן של ראש הממשלה ובת זוגו!" הוא אמר.
"אוי לא, מה אתה עושה פה?" שאל רוני.
"החלטתי לשבור שיא גינס. אני התלמיד היחיד שבילה 6 שנים בגנות!" צחק דינר.
"דינר, אם היית מתקדם במשהו ב-6 השנים האלה, אולי היית יוצא מכאן!" אמרה אילנה. היא ורוני הלכו. דינר הסתכל עליה.
כולם התיישבו.

"שלום לכולם!" אמר רוני לחבריו לשולחן. כולם נתנו לו כיף.
"נו, איך היה בחופש?" שאל דוידי.
"כרגיל! אבא לקח אותי ואת אילנה לחו"ל…" אמר רוני.
"יופי, בן-של!" אמרה שירי.
"הלוואי עלי…" אמר שאולי. "ההורים שלי עוד פעם נסעו ועוד פעם נשארתי לבד".
"אבל חשבת עלי, לפחות?" שאלה קטי.
"בטח!" אמר שאולי. הם התקרבו.
"אהם!" נשמע כחכוח קטן. כולם הפסיקו לדבר.

הנה היא, המנהלת המבוגרת של גנות, חנה! עומדת לה בקדמת חדר האוכל, לידה, מצד אחד, פיני ועדן, ומצד שני, אמוץ ודינר.
"אני מברכת את התלמידים שלנו, שהגיעו לעוד שנה פורייה כאן בגנות!" היא אמרה בקול המחוספס שלה. אותו קול שהתלמידים כל כך אהבו. "לתלמידים החדשים: כאן בגנות תלמדו להיות אחראיים, תלמדו עבודה חקלאית, אבל יותר מכל, תלמדו להיות בני אדם. כי כאן, בפנימייה החקלאית גנות, שקיימת כבר יותר מ-70 שנה, תלמדו את אדמתה של ארץ ישראל. עבודת אדמה אמיתית. ומי שלא מתכוון לעבוד, יכול להסתלק לי מבית הספר!" היא אמרה, כשהתלמידים הותיקים יותר צחקו. החדשים פשוט פחדו. "כאן, בגנות, מקבלים את כולם. אצלנו תלמיד הוא לא רק ציון, תלמיד הוא תלמיד ובן אדם. וכאן כולם מקבלים הזדמנות. אני מבקשת מכם לנהוג כך גם כן, ולא לדחות תלמידים, או כמו שאני אוהבת לקרוא להם, חבריכם לספסל הלימודים', בשל דברים של מה בכך. השכבות הותיקות כבר למדו זאת!".

הסביחים חייכו ביניהם.
"ועכשיו, אני רוצה להציג בפניכם, את הצוות המנהלי!" אמרה חנה. "כמובן, ראשון, רכז המדריכים, פיני שלנו" נשמעו מחיאות כפיים סוערות כשפיני, נבוך, הרים את ידו. "תודה, פיני. אחריו, כמובן, מדריך שפה כבר שנה שנייה, אולם הוא מכיר את גנות כמו את כף ידו- אמוץ!" נשמעו מחיאות כפיים כשאמוץ חייך אליהם. "אמוץ החליט לשלב בין שירותו הצבאי ובין עבודתו כאן כמדריך." הוסיפה חנה.
"עוד מדריכה, שגם היא פה בשנתה השנייה, אולם היא נחושה- עדן!" נשמעו עוד מחיאות כפיים. "וכמובן," אמרה חנה במידה מסוימת של אי נוחות. "אחראי המשק החדש שלנו. משה דינר…" האליפים מחאו כפיים, אבל שאר השכבות בקושי מחאו. הרי הם כבר ידעו מי זה… דינר חייך חיוך ערמומי.
"אני מקווה שתהיה שנה מעולה, חנה!" אמר דינר. אילנה ורוני הביטו בו.
"הוא אחראי המשק," סיננה אילנה. "זאת תהיה שנה מעולה…"
"שקט, בבקשה!" אמרה חנה. "אבל לפני שנסיים פה, עלי להציג בפניכם עוד מישהו אחד. לידיעתכם, שנה שעברה, עם עזיבתו של רמי, יו"ר מועצת התלמידים שלנו, תוכנן לערוך בחירות לתפקיד. אולם בגלל… אילוצים קודמים," הג'מילים ידעו היטב על מה היא מדברת. "הם לא נערכו, ובפעם הראשונה גנות תפקדה ללא מועצת תלמידים. ובכן, השנה, מועצת התלמידים חוזרת, וכמו שאתם אומרים, חוזרת בגדול!"
התלמידים מחאו כפיים. "נראה לי שבן-של עומד להתמנות לתפקיד בכיר…" אמרה שירי.
"כל שכבה תבחר נציג למועצה שלה…" אמרה חנה. "והנה יו"ר מועצת התלמידים החדש שלכם…"
רוני התכונן.

"באופן מסורתי, משכבת הדלידים- אהוד!"

כולם הסתכלו. דליד אחד נעמד ולחץ את ידה של חנה. רוני היה בשוק.