האדם הראשון

22/12/2012 864 צפיות תגובה אחת

היא באה אלי עם תמונה בידה "זה הכל באשמתך!" אמרה.
היא נראתה מוזנחת, מלוכלכת ורעבה. לא ברור למה.
היא נתנה לי את התמונה וקרסה. מיהרתי לתפוס אותה וקרסתי אתה יחד אל המרפסת הקרה.
החזקתי את התמונה ולחשתי "איפה הילד?" לא הייתה תגובה. פני שנקברו תחת שערה הפרוע ונחנקו מהריח שנהג להיות פעם כל כך טוב הורמו לפתע.
הבעתה הייתה מזוגגת. הנחתי שתי אצבעות על הצוואר שלה ולא הצלחתי למצוא את החיים.
אספתי אותה פנימה ולא הצלחתי לעצור את עצמי. זה באמת היה שווה את זה?
כל המלחמות שלה באמת היו שוות את זה? הנחתי אותה על הספה. הבטתי בה בזמן שנטלתי את הטלפון, חייגתי למד"א ולא הפסקתי לבכות.
תוך דקות כבר נחקרתי על ידי המשטרה. שלפתי את התמונה משומקום והנחתי אותה על השולחן מול צמד השוטרים שעמדו מולי. "זה אמור להיות הבן שלי. הוא לא אבל היא טענה כל הזמן שכן. הוא צריך להיות בן חצי שנה בקירוב. תמצאו אותו." אמרתי להם.
המומים הם לקחו את התמונה ואמרו "נעשה כמיטב יכולתנו" הנהנו והלכו.
למחרת התברר שהיא מתה ממנת יתר. כל כך יפה, צעירה..
הילד עדיין אבוד.
ליוויתי אותה בדרכה האחרונה. למיטב ידיעתי אני היחיד שיודע את שמה האמתי. אבל ליתר ביטחון פרסמתי בשמה מודעה בעיתון. אף אחד לא טרח להגיע.
היא תמיד חשבה שעזבתי אותה, שנטשתי אותה אבל האמת היא שהיא נטשה אותי. הייתי אתה עד הרגע שילדה ואז היא פשוט ברחה עם הילד. הרופא אמר שזה בגלל ההורמונים ושאני צריך לתת לה זמן. הוא אמר שזאת מחלה ידועה ושזה קורה להרבה נשים אחרי הלידה.
הילד לא שלי, למרות שהיא קראה לו על שמי, אדם. היא הכירה אותי אחרי שכבר הייתה בהריון.
לאחר יומיים הילד נמצא. הדירה של הסרסור שלה.
הילד היה במצב קשה, סימני אלימות ותת משקל נראו עליו. הביאו אותי אליו ולא האמנתי שיוצא לי שוב להחזיק את הילד הזה. "טפל בו יפה" העיר לי הדוקטור וטפח לי על השכם.
"זה בדיוק מה שאעשה" אמרתי, יותר לעצמי, והלכתי.
השנה הראשונה הייתה קשה, לך תדע איך מגדלים ילד שהוא אפילו לא שלך…
ניסיתי להיעזר בכל מי שיכולתי- אם זאת השכנה המבוגרת שממול או הבוסית בעבודה.
"לוסיל תודה על העזרה, יום יבוא ואני אודה לך כמו שצריך!" הודיתי שוב לאשה המבוגרת הזאת שבכל פעם שאני רק מבקש נעמדת לצידי וממשיכה לתמוך בי.
הילד ישב אל השולחן וצייר משהו שנראה כמו ים וחוף, ושמש וכמה אנשים וציפורים.
"אתה לא צריך להודות לי, התודה הכי גדולה שלי זה הוא." היא הצביעה על השולחן וחייכה.
לקחתי את אדם המוחה על הידיים וקרצתי לה "באמת יום יבוא.." נשקתי לה על לחייה והלכתי.
"אני צריך למצוא לו גן…" חשבתי לעצמי
למחרת לוסיל הודיעה לי שהיא לא מרגישה בטוב "מריה אני צריך להביא את אדם איתי היום, הבייביסיטר הקבועה חולה…" נשמעה שתיקה קצרה מהעבר השני של הקו. אלוהים, אני הולך לחטוף.. "בסדר, אבל אם אתה נחשף בגלל זה אני בעצמי מחזירה את הילד הזה לאמא שלו הבנת אותי!?!!" אוויר שהיה בריאות שלי יותר מידי זמן פרץ פתאום החוצה "תודה מריה! אין כמוך!" פרץ של אהבה לא ברורה פתאום גאה בי לכיוונה של האישה הזאת, לא משנה היכן היא תהיה…
הסתכלתי על אדם הישן. עוד מוקדם מידי בבוקר בשבילו. הערתי אותו לאט לאט והלבשתי אותו. תוך חצי שעה היינו בחוץ שנינו. הרוח הקרה של בוקר פברואר הכתה בשנינו ואדם פלט יבבה.
"אני יודע יקירי, אני יודע… אין מה לעשות נצטרך להתמודד עם זה כמו גדולים נכון?" הבטתי בו. הוא גדל אין ספק.
המשימה שלי היום היא לעקוב אחר אדם בשם ארת'ור הורבסון. רק לעקוב אחריו. לכן דיברתי עם מריה שוב "אני חושבת שכדאי יהיה אם תשאיר את אדם בבניין." אמרה בהחלטיות.
"אצל מי אני אשאיר אותו שם בדיוק?" עניתי בעוקצנות
"אתה יכול להשאיר אותו עם שלי. היא תשמח לשמור עליו בשבילך."
"יודעת מה? זה רעיון מעולה" שלי היא מזכירה חדשה בצבא הקטן של מריה. צעירה, רעננה ונראית קצת חוצפנית. יהיה מעניין לראות איך היא תשגיח על אדם. נכנסתי לבניין. מקום קודר. אני שונא לבוא לכאן. אני לא יודע למה…
שלי קיבלה את פני ונראתה קצת חולה בעצמה "הכל בסדר שלי?" העברתי לה את אדם הקטן ונשקתי לו על המצח. הנחתי את התיק של אדם ליד הרגליים שלה והיא החווירה עוד יותר "כל זה…?!" מילמלה
"ועוד יותר" החזרתי לה והוצאתי מתוך הכיס את צרור המפתחות "אם קורה משהו, לא משנה מה, זה המפתח של הבית שלנו וזה המפתח של השכנה. קוראים לה לוסיל והיא מבוגרת והיום קצת חולה. אבל אם קורה משהו היא אמרה שהיא הראשונה לדעת וזאת זכותה. את הולכת אליה והיא כבר תדע מה לעשות." אמרתי וקרצתי לה.
"שיהיה יום מוצלח." הסתובבתי ללכת
"כן.. יום מוצלח…" ענתה ונשמע שהתקשתה קצת להרים את התיק.

היי…
חדשה פה וזה…
לא סגורה על עצמי אם זה כדאי או לא
כנראה שלא…


תגובות (1)

המממ אהבתי
תמשיכי

22/12/2012 14:06
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך