האור שבקצה.. פאנפיק על וואן דיירקשין 1D

ישבתי שם, בקור המקפיא של בריטניה, יכולתי להרגיש את הקור הזה חודר לעצמותי מאחר ולבשתי חולצה ארוכה וג'קט בלוי, אותו אחד שלקחתי כאשר פינו לי את הבית אחרי שאמא מתה. אותו אחד שהייה איתי עוד מישראל.לפני שנה אני ואמא שלי עברנו לבריטניה, זה היה החלום שלי לגור פה! באותם השנים לאמא לא היו שום בעיות לא הייתי צריכה לרוץ לבית חולים ולהשאר לישון שם כמה ימים, רק כדי שאמא לא תרגיש בודדה! והיום, האישה שהצילה את חיי, האמא המאמצת שלי שהייתה ממש כמו אמי האמתית היום היא מתה ואיתה לקחו לי את הדירה. אז היום אני ישנה בבית של חברה שלי רק עד שאני אסתדר. ישבתי ל המדרכה ופתאום תקפה אותי צמרמורת, התקף זיכרון, אחד כזה שגרם לי לעצום את עיני ולבכות, אחד שהייתי מוכנה לוותר עליו. הנחתי את ידי על הלחיים שלי ובכיתי, ידעתי שאני צריכה להתפרק. בת 17 ואני לבד, בת 15 ואיבדתי הכל, גם את הבית! את המחשבות האלו עצר גבר צעיר שהתיישב לידי, הוא היה נראה מוכר, והריח שהופץ ממנו גרם לי לרצות עוד.. "קרה משהו" הוא לחש
"לא משהו שתוכל לעזור בו" עניתי בכעס
"תמיד אפשר לנסות" הוא התעקש
פתאום שמעתי צעקות "אוומיגד זה הוא!" ראיתי חבורת בנות רצות לכיוונינו והוא המשיך להסתכל עלי..
"רואה יש דברים מעניינים ממני" אמרתי מנסה להזכר בגבר שעמד מולי אך ללא הצלחה.לפתע הוא תפס את ידי