הארגון הסודי פרק 5

״כן״.הוא אמר.״לכל אחד מהארגון יש משימות, זאת המשימת מבחן שלך״.
״רגע, מה אם החוטפים שלי?״. שאלתי. ״אל תדאגי בקשר אליהם, תפסנו אותם. בזכותך!.״ הוא המשיך. ״בילי שמה עלייך מכשיר איתות שהראה לנו איפה את נמצאת״. הוא אמר והוציא לי מהצוואר מכשיר זעיר. ״או.קיי, ומה קורה אם אני לא מצליחה לעבור את ה׳משימת מבחן׳ הזאת?״. שאלתי. ״אז, את תשכחי כל מה שקרה פה ובחיים לא תצטרפי יותר לארגון״. הוא אמר. ״זה צ׳אנס של פעם אחת בחיים?״. שאלתי והאיש הנהן. ״טוב, אז מה המשימה שלי?״. שאלתי. "אין לנו זמן, המשימה שלך כתובה בפתק בתיק״. הוא אמר וסימן לנהג לקחת אותי. חזרנו למכונית. הנהג הוריד אותי בבית שלי. נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת. פתחתי את התיק שלי וקראתי את הפתק:״ברוכה הבאה לארגון! מעכשיו ואלך אסור לך לספר לאף אחד על הארגון או על כוח העל שלך״. המשכתי לקרוא:״ יש לנו חשדות על ארגון פושעים שרוצה להתגנב לאחד המטוסים ולפוצץ אותו היום. המשימה שלך היא להציל את המטוס ולמנוע מהם לפוצץ אותו. 
בהצלחה!״. בתחתית המכתב היה כתוב:״על החתום, הארגון הסודי״. כך יצאתי למשימה הראשונה שלי.התחזיתי לדיילת ובדקתי אם אני רואה אנשים חשודים. אבל זה היה קשה מדי, שדה התעופה היה ענק. כשעמדתי להתייאש מכשיר הקשר שלי צפצף:״קיבלנו עדכון, הפושעים עולים על מטוס137 לרומא, עבור, מטוס 137 לרומא״. ״קיבלתי״. אמרתי. רצתי לחפש את טיסה 137, מצאתי אותה. עוד 20 דקות המטוס ממריא. נכנסתי למטוס וסקרתי את האנשים. היה שם תינוק שכל הזמן בכה, היו שם זוג עשיר במחלקה הראשונה, היה גבר עם לפטופ, הייתי משפחה עם 5 ילדים ועוד המון אנשים. אבל, חבורה אחת, צדה את עיני. זאת הייתה חבורה של שלושה גברים וילד. כנראה הילד זה סיפור הכיסוי שלהם. אחרי 5 דקות, אחד מהאנשים נכנס לשירותים. עקבתי אחריו.
הוא היה בשירותים די הרבה זמן. כשהוא יצא, אני נכנסתי, בדקתי אם הוא שם משהו בשירותים. פתחתי את האסלה, הכל היה כרגיל. בדקתי את הכיור, לא היה בו כלום. חשבתי להתייאש אבל אז שמעתי מין צפצוף. הוא הגיע ממאחורי האסלה. התכופפתי והוצאתי את המכשיר שהגיע ממנו הצפצוף. המכשיר ספר לאחור:״ 5:00, 4:59, 4:58״. ״זה פצצה״. קלטתי. ״יש לי עוד 5 דקות״. בינתיים, הפושעים השתלטו על המטוס ולקחו את כל האנשים במטוס כבני ערובה. נלחצתי בטירוף!!! יכול להיות שעוד מעט אני מתפוצצת, נשארו לי רק4 דקות. הפושעים איימו באקדח שאף אחד לא יזוז. הם לקחו את המצנחים האחרונים שנותרו, קפצו מהמטוס והשאירו אותנו להתרסק. רצתי לטייס ואמרתי לו להטיס את המטוס, אבל הוא אמר לי שהם הרסו את לוח הבקרה ואי אפשר לטוס. נשארו רק עוד3 דקות!!!!. פתאום, כל כך התגעגעתי למשפחה שלי. ״תתאפסי על עצמך״. אמרתי לעצמי. לקחתי את המכשיר קשר וצעקתי:״help!!! Sos!!". אחרי 2 דקות, בילי ועוד ילד, פתאום עמדו לידי. ״איך?״. שאלתי. ״זה לא זמן לשאלות״. בילי אמרה לי. ״כמה זמן נשאר?״. הסתכלתי על המכשיר:״דקה 1״. ״לך, מהר תעשה את זה לפני שנתרסק״. בילי אמרה לילד. הילד לקח אותי ואמר לי לעוף, עפתי בלי לשאול שאלות והוא על גבי. יצאנו מהמטוס ועפתי מתחתיו. המטוס עמד להתרסק על הקרקע, אבל הילד החזיק את המטוס בידיים. כן, כמה שזה נשמע מוזר, זה נראה יותר מוזר. ילד מחזיק מטוס. הוא הוריד את המטוס בעדינות על הקרקע. ככה הוא הציל את כל האנשים שהיו על המטוס. ״עכשיו נשארה רק הפצצה״. הילד אמר ״את יכולה לעוף ולזרוק את הפצצה בים?״. הוא שאל אותי. ״כן, נראה לי״. אמרתי. בילי נתנה לי את הפצצה ואמרה:"נשאר עוד חצי דקה, מהר!״. לקחתי את הפצצה ועפתי במהירות האור. עוד 10 שניות, עוד מעט אני מגיעה לים. 9,8,7 הגעתי. 3,2 זרקתי. 1,0 בום!!!! עפתי אחורה. חוץ מכמה שריטות, לא נפגעתי בכלל. ״כל הכבוד״. אמרו לי בילי והילד שהתברר לי ששמו הוא דויד. חזרנו לארגון וכולם ברכו אותנו. האיש שהביא לי את התיק בהתחלה לחץ לי את היד ואמר לי:״באמת כל הכבוד, ביצעת את המשימה שלך כמו שצריך״. הוא המשיך:״לא ביצענו היכרות כמו שצריך, קוראים לי עמוס ואני מנהל הארגון״. ״תודה, עמוס״. הוא כינס אותי את בילי ואת דויד והודיע לנו שמעכשיו אנחנו שלישייה. ״שלישיית המופלאים״ אנחנו קוראים לעצמנו. אני מחכה כבר למשימה הבאה!!!!!.