הדבר-פרולוג

עשר שנים, עשר שנים לזכרונך, דוד יקר.
היית בוגר, אחראי ושנון, מעולם לא הייתי יכול לחשוב לעצמי שתמות כלכך בקלות,היית מודל לחיקוי בשבילי, החוזק שבך, הטוב לב שבך, והנדיבות המוגזמת שלך או כל התכונות שהנפלאות שהיו בך, מעולם לא היו מיועדות להישרף עד לאפר, כלכך בקלות.

אני רק זוכר את תמונות הבית, שכולו מצחין מעשן, והדבר היחיד ששרד הוא הזרוע שלך, הדבר היחיד שלא הצליחלהיפחם, היא הזרוע החזקה שלך, זו שתמיד נהגה להחזיק אותי גבוה גבוה, ולהסביר לי עד כמה שהעולם הזה הוא גדול.לא רק אני, אף אחד לא יודע מדוע הבית שלך ניצת באש כלכך בקלות, ומי יכל כבר לעשות לך את זה?הרי כולם אהבו אותך, והעריצו אותך, לא רק היית הדוד שלי, היית גם הדוד של השכונה או של כל העיירה הזו.עד היום אני לא רגוע, אף אחד מאתנו לא רגוע, כולם מחפשים את הסיבה למוות ההמוני שקורה אצלנו בוירטואוזה, כל אחד פה מת מסיבה שונה או דומה, אבל אף אחד אינו רצח, אף אחד אינו פגע או העיז לפגוע במשהו המוות רודף אותנו, בצורה מפתיעה או צפויה מזעזעת, או מחלחלת, כולם תוהים ומתפללים לאל שבשמיים, ושואלים את עצמם מדוע זה קורה, מדוע המוות נוגע בכל אחד ואחת מהעיירה כאן?זו היא לא בעיה של שלטון, כי הרי השלטון עצמו פוחד מהמוות, , ומנסה להסתתר ממנו ככל האפשר.אבל מדוע זה קורה?

ומה הדבר שגורם לזה?