הזדמנות – פרק 1

ההפסקה. השיעור האהוב על כל שכבת י' בבית הספר התיכון.
כל השכבה בילתה ברחבת הדשא הגדולה, מוקפים בעצים רבים. כל תלמידי התיכון ישבו על הדשא ודיברו זה עם זה. מדברים על המבחנים הרבים או על תלמידים אחרים, מתלוננים על שיעורי הבית הרבים וקובעים פגישות זה עם זה.. כמובן כולם חוץ ממאיה.
מאיה ישבה בצילו של אחד העצים כשהמחברת שלה פתוחה לפניה ועיפרון הפחם האהוב עליה בידה. עיניה הכחולות מביטות בריכוז ובאושר בדפי המחברת ושיערה החום הכהה מוסט אל מאחורי אוזנה, כדי שלא יפריע לה במלאכתה. היא ציירה אדם, או ליתר דיוק – נער. נער החלומות שלה. מאיה לבשה ג'ינס ארוך וכחול וחולצת בית ספר בצבע כחול כהה והייתה שקועה במחברתה. היא הייתה רגילה להיות לבד, ככה לא הציקו לה.
לפחות כך היא קיוותה.
לפתע היא שמעה צעדים מתקרבים אליה. היא סגרה את המחברת בחבטה שקטה והרימה את ראשה. מעליה עמד ג'ייק – הנער המושלם של השכבה. שיערו הבלונדיני היה פרוע ועיניו הירוקות נצצו באור השמש. הוא לבש ג'ינס כחול ארוך, חולצת בית ספר לבנה ומעליה מעיל של נבחרת הכדורסל האדומה של בית הספר, ידיו משולבות על חזהו בעוד הוא מביט במאיה בעיניו הירוקות כשחיוך ארסי על פניו. לצדו עמדו שני חבריו הטובים ביותר – מאט ועומר, לבושים כמוהו. מאיה ניסתה לנשום עמוק ולא להילחץ יתר על המידה.
לפתע ג'ייק חטף מידה את המחברת שלה מידיה והרים אותה באוויר, בעוד החיוך לא יורד מפניו.
"מה? שוב דיברת עם החבר הכי טוב שלך?" הוא לחש בארסיות ומאיה הביטה בו בזעם.
"תחזיר לי את המחברת!" היא קראה. ג'ייק צחק. היא התרוממה וניסתה לחטוף את המחברת שלה מידיו, אבל הוא הרים את ידו והשאיר את מאיה מנסה לקפוץ ולקחת בחזרה את המחברת הקטנה והאדומה. חבריו צחקו מסביבו כשהם ראו את מאיה קופצת בכישלון אחר מחברת הציור מעוררת הרחמים.
פתאום מאט התקרב לכיוונה ודחף אותה אחורנית. עומר חסם את דרכה והניח את רגלו מאחוריה והיא נפלה על הקרקע. בגדיה התלכלכו מבוץ וכך גם שיערה ופניה. היא רעדה מפחד והביטה בשלושה באימה.
"את כל כך מעוררת רחמים…" אמר ג'ייק כשהחיוך לא יורד מפניו.
עומר בעט בה בצלעות והיא גנחה בכאב. הוא התחיל לצחוק שראה את מאיה מתקפלת מכאב ומנסה לקום מן האדמה. עומר הרים את רגלו והתכונן למכה נוספת אך הצלצול קטע אותו. ג'ייק הרים את ידו וסימן לעומר לעצור.
מאיה הרימה את ראשה באיטיות, שיערה החום פרוע ומלוכלך מהבוץ וידיה העדינות בעלות שריטות קטנות, והביטה אל עבר ג'ייק בשנאה יוקדת. חיוך קטן התפשט על פניו של ג'ייק והוא גיחך בניצחון בזמן שהרפה מהמחברת שלה וזו נפלה על הקרקע.
"אני יודע כמה זה קשה לך בלי החבר שלך." ג'ייק אמר בנימה מלגלגת.
שלושת הבנים הלכו חזרה למבנה הגדול – בית הספר – בזמן שמאיה התרוממה, הרימה את מחברתה והלכה לשם גם כן.

היה זה שיעור מתמטיקה, השיעור השנוא על ניק. הוא ישב בסוף הכיתה, שורה אחרונה בכיסא הימני ביותר, על-יד החלון. הוא השתופף מעל המחברת שלו וקשקש קשקושים חסרי תכלית. שיערו השחור הבריק באור מנורות הכיתה שהבהבו קלושות, ועיניו החומות הביטו בריכוז במחברת שמולו. היה לו משעמם כל-כך. המורה הסבירה על משהו – הוא לא ממש ידע על מה. הוא לא ממש הקשיב.
לפתע הוא שמע את המורה קוראת בשמו. הוא הרים את מבטו והביט בפניה של המורה חמורת הסבר. ידיה משולבות אלה באלה בזמן שהביטה בו בעיניה השחורות בכעס. ניק הביט בה וגלגל את עיניו.
מה היא רוצה עכשיו? חשב בתוגה.
"ניק, האם תואיל בטובך לענות על השאלה הזו?" היא אמרה בקול חמור והצביעה על הלוח בזמן שסידרה את משקפיה העדינים על אפה הענק. על הלוח היה רשום תרגיל מסובך, שניק חשב שהמורה עצמה לא תוכל לפתור אותו.
"אני בסדר, תודה." אמר ניק בקול לגלגני מעט וחזר למלאכתו הקדושה בזמן שהמורה הביטה בו, פעורת פה.
"סליחה?" המורה אמרה, נדהמת מהתנהגותו. ניק חשב שהיא מתנהגת בחוסר הגיון. הוא עושה את זה בכל שיעור ובכל שיעור היא מופתעת יותר ויותר.
מורות הן לא חכמות במיוחד, מסתבר…
"תפתור את התרגיל הזה." המורה חזרה על הוראותיה בנימה מזהירה יותר. ניק נעץ בה את מבטו.
"תפתרי את." הוא אמר בעוד חיוך קל עלה על שפתיו. המורה האדימה בעוד ניק ממשיך להביט בה באדישות.
"סליחה?" היא אמרה שוב. ידיה מכווצות לאגרופים ושפתיה קפוצות בזעם בזמן שניסתה לאגור את כעסה.
"סלחתי." ניק אמר באדישות קלה. המורה נראתה על סף התמוטטות עצבים.
"צא מהכיתה, ברגע זה!" היא צווחה והורתה עם ידה אל עבר דלת הכיתה. ניק הנהנן ואסף את חפציו בשמחה. כעבור כחצי דקה כבר עמד מחוץ לכיתה, הדלת החומה סגורה מאחורי גבו לאחר שמורתו חמומת המוח טרקה אותה בחוזקה.
הוא שקל מה לעשות ברבע השעה שנותרה לו, כשפתאום הוא ראה תלמיד מתקרב אל הכיתה.
"אתה ניק מלפייר?" שאל התלמיד. ניק הנהן לאט ובהיסוס קל.
"המנהל קורא לך למשרדו." אמר התלמיד. לפני שניק הספיק לשאול אותו את הסיבה התלמיד כבר נעלם – כנראה חזר לכיתתו. ניק משך בכתפיו והתחיל להתקדם אל עבר משרדו של המנהל.