הזיכרון האפל:לחפש את האמת.(פרק 11)
אני פוקחת את עיניי ומתעוררת בתוך מקום חשוך, האור היחיד שהאיר בחלל הריק הזה היה הנר הקטן שסיפק מספיק אור לעצמו. שמתי את ידי בבטני כאשר ניזכרתי במה שקרה. אחותי שהייתה שרועה על הריצפה עם עינייה הפקוחות והמלאות אימה.
לו רק הייתי יודעת לפני את כעסה ואת הטינה שרק הלכה וגברה לה עלי, אולי הייתי יכולה לעצור זאת בדרך כלשהי.היא לא אשמה אני לא כועסת עליה אפילו שהיא פעלה בדרך הלא נכונה. התנערתי מכל המחשבות ומכל מה שקרה. התרוממתי מהריצפה והתחלתי ללכת לכיוון הנר שדלק לו בסוף החדר על הריצפה הקרה. אחזתי בנר וכיוונתי אותו לכיוון הבטן שלי כדי שיאיר לי את האזור שבו אנה פצעה אותי עם הסכין ושה'שד' תקע את ציפורניו לתוכי.
אך לא היה שם שום דבר חוץ מהצלקת המכוערת שנשארה איתי מאז אותו הלילה שהוריי נירצחו בגללי. ועל ידי ה'שד' הארור הזה שגרם למשפחתי מאז רק כאב. למה הוא כלכך רוצה אותי? וברמה כזו שהוא עשה את כל זה למה? הוא הרי היה יכול מזמן לעשות את אותו ההסכם עם כל יצור חי ולוקח אותו ישר ביום שהוא אמור לקחת אותו לפי ההסכם. חיפשתי עם הנר הקטן דרך יציאה כלשהי אבל לא מצאתי אף דלת או חלון.
החדר היה ריק מכל רהיט,חלון או כל דבר אחר. פלטתי אנחה כבדה,נשענתי על אחד הקירות בכבדות רבה ומיד לאחר מכן נשמע צליל של משהו נפתח. ולפתע נפתח פתח מסתורי מהקירות. התחלתי להשתחל אל תוך הפתח הסודי והזדחלתי עוד ועוד ללא שמץ של מושג לאן הפתח יוביל אותי. פחדתי כלכך אבל ישר ריסנתי את עצמי. אני סוף סוף אוכל לראות את הפרצוף שלו שם. הכל היה נורא חשוך והריצפה הייתה קרה וחלקלקה במים מלוכלכים. המשכתי להזדחל עם נר ביד אחת וביד השניה מיששתי את הקירות הקטנים שבצידי השמאלי. ראיתי אור יציאה ועקבתי אחריו עד שיצאתי מהתעלה הסודית. וראיתי שם חדר אחר ריק רק ששם היו כמה וכמה נרות שולחן ולידו ספה גדולה וישנה. הבטתי סביבי ולא ראיתי אף אחד.
"היי,יש פה מישהו?אם כן תצאו החוצה!". צעקתי ושמעתי את קולי רועד מעט מהפחד.
"הו! תראו מי התעוררה". נשמע קול אך לא היה בתוך החדר אף אחד.
"תראה את עצמך!". פקדתי,מצמצמת את עיניי כדי להתמקד בכל אזור בחדר בלי לפספס דבר.
"כאן למעלה יקירתי".ענה בשעשוע.
הבטתי למעלה והיה רק תקרה.
"אני מאחורייך". קולו נשמע עמוק יותר ומצמרר.הסתובבתי באיטיות בולעת את רוקי.ושם אני רואה אותו את ה'שד'. הוא סרק בעיניי כל חלק בגופי.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי אותו בטון קר ומאיים.והבטתי בעינייו הצהובות והמשועשעות וחיוכו התרחב.
"איתי את לא צריכה להעמיד פנים לוסיה. איתי לא. אני מריח את הפחד שלך ואת הזיעה שזולג בגבך מהלחץ הפחד שיש לך אלי".ענה והביט לתוך עיניי למשך כמה רגעים.
אל תפחדי לוסיה אל תפחדי. זה הרגע את יכולה להרוג אותו סוף סוף רק את יכולה לעשות זאת. מבטי נהיה יותר ויותר קודר ושנאה ניצתה בעיניי.
"שאלתי אותך שאלה! ואתה תענה לי עליה.מה אתה רוצה ממני". פקדתי ממנו. הפחד שהיה בי נעלם כאילו מעולם לא היה אך הכעס והשנאה גברו בי. הרגשתי את כל גופי מתחמם אך לא נתנתי לזה להסיח את דעתי.
"אני מסכים איתך,את צודקת אני מצטער". ענה בשעשוע. הוא חושב לעצמו משהו ולא נראה לי שזה מוצא חן בעיניי.
תגובות (1)
-אחותי הייתה שרועה על הרצפה כשעינייה פקוחות ומלאות אימה. ( ה הידיעה לא נחוצה כאן).
-לו רק הייתי יודעת את כעסה ואת הטינה שרק הלכה וגברה לה עליי, ( יודעת עד כמה ההכעס והטינה שלה הלכו וגברו כלפיי, אם את ממש רוצה להשאיר את המשפט כמו שהוא תחליפי בין עליי לכלפיי).
– רווח בין הכל והכך, או כל- כך כי זה עדיין מילים נפרדות
– ולקחת
– התחלתי להשתחל על תוך הפתח הסודי,
( על בע' מציינת לעבר הפתח הסודי)
ראיתי אור היציאה, ( זה טוב, אבל ראיתי את האור בקצה התעלה יכול גם להיות טוב)
-וראיתי שם חדר אחר ריק ( ראיתי בלי ו' , חדר ריק אחר)
– הראה את עצמך זה בצורת צווי, כלומר זה יותר מתאים להיות פקודה, ובלי נקודה אחרי המשפט הזה, וגם רווח בין פקדתי, ל- ממצמצת.
– אחרי "כאן למעלה יקרתי", תפטרי שוב מהנקודה, ותוסיפי הוא . הוא ענה בשעשוע.
– שוב תפטרי מהנקודה אחרי " אני מאחורייך", נקודה זה רק לסוף משפט, ופסיק זה להפסקה.
– "ושם אני רואה אותו, את השד" פסיק איפה שאני שמתי אותו.
– הוא סרק בעיניו, לא בעיניי.
– אחרי טון קר ומאיים, יש והבטתי, ה-ו' מיותרת.
– איתי את לא צריכה להעמיד פנים לוסיה, לא איתי.
– את הזיעה *שזולגת*
– מהלחץ והפחד שיש לך כלפיי.
– הוא ענה
– זה הרגע! את יכולה להרוג אותו סוף-סוף! ( סימני הקריאה הקטנים האלה זה פקודה לעצמה, ודרך להראות את ההתרגשות שלה באותו הרגע, חיובית או שלילית)
– ואתה תענה לי עלייה!, מה אתה רוצה ממני?!
– פקדתי עליו
-" …אני מצטער" (אין צורך בנקודה או פסיק בחלקים האלה) ^הוא^ ענה בשעשוע.
עד כאן הערות.
ובנושא האחר , אהבתי נורא את מה שאת כותבת, אני לא מזכירה לך מספיק שיש לך דמיון טוב, ודמיון טוב הופך סיפור למעולה, לא משנה כמה שגיאות יש בו.
את כותבת טובה, בגלל היצרתיות שלך, והדברים האחרים הם שוליים, כי הסופר הכי טוב, הוא הסופר המעניין.
ואת סופרת מעניינת, שתדעי שהסיפורים הכי טובים באים מהמוחות הכי יצרתיים.
פעם סופרים היו מספרים רק בעל"פ , ורק הסופר הכי יצרתי היה זה שזכה להצלחה, לכן אני אומרת לך להמשיך ולהתמיד, כי דמיון ויצרתיות היא אלף ב מנצח!