החולמת – פרק 2

אני יודעת שזאת הולכת ליהיות שעה ארוכה ומתישה, של הסתכלות בשעון כל חצי דקה בתקווה שיגיע סוף סוף הצלצול הגואל, למרות שהשעה הראשונה עדיין לא התחילה בכלל, ולמרות שהיא תיהייה שעה חופשית. אבל ליהיות לבד בבית הספר זה נורא. בעיקר כשרגילים לצחוק כל בוקר עם שאר הכיתה. החיסרון בחברה מורגש. אני יושבת על המדרגות ובוהה בטלפון שלי, שהדלקתי בינתיים. אני מכינה את עצמי נפשית לעובדה שזאת הולכת ליהיות שעה ארוכה ומתישה, ככל הנראה מחוץ לכיתה, שנעולה כל בוקר עד שהמורה מגיעה לשיעור. אבל אם אין מורה – אין מפתח, ואני יודעת שאאלץ לנסות למצוא פינה שקטה וכנראה גם דרך להעביר את הזמן. אם רק הייתי יכולה לישון עכשיו, אוליי הייתי מצליחה להשלים כמה דקות שינה, להקל על העייפות שאיתה קמתי, לפצות על השעה שבה הלכתי לישון אתמול. אני חושבת ששתים עשרה זו שעה סבירה לגמריי, אבל ההורים שלי מתעקשים שאלך לישון מוקדם יותר, ואני יודעת שהצדק איתם – אני בהחלט מרגישה עייפה. אבל אוליי העייפות לא קשורה, כי הרי היו פעמים רבות שהלכתי לישון גם בשתיים ואפילו שלוש בליילה אך הרגשתי פחות עייפה. מוזר. אבל הרגליי השינה שלי לא ממש מעניינות אותי כרגע. מחשבות על שינה לעולם לא יעילות כמו שינה אמיתית וטובה… אני מתמקמת לי בנוחות עד כמה שאפשר ומנסה להתחבר לרשת הסלולרית. הרי אין בעיה שיוטיוב וסרטוני פארודיות טיפשיים למיניהם לא יכולים לפתור, נכון? חוץ מבעיות ברשת הסלולרית, מסתבר. בדרך כלל אני מצליחה להתחבר, אבל עכשיו הטלפון כותב שיש בעיה עם המפעילה הסלולרית, ושחלקים ממנה קרסו. בעיקר הרשת הסלולרית. אני מקללת בשקט ומתעודדת במחשבה שלפחות צרכים קיומיים כמו אסמסים ויכולת לחייג נשארו. אבל ממילא סביר להניח שלא אוכל לתקשר עם אף אחד, כי כמו שאני מכירה אותם, כל חבריי לספסל הלימודים עדיין נחים בפיג'מות במיטה, מנמנמים כמו שחלמתי לעשות. אבל כמובן, כשיש יום רע הוא מתאכזר אליי עד הסוף… אז אני מתגרה במזל הרע ומנסה שוב להתחבר לרשת. אין דבר שכוח רצון ואיומים על הטלפון לא הצליחו לפתור. אבל נראה שהטלפון לא פוחד מהאיומים הנואשים שלי, ומציג שוב את אותה הודעה מתסכלת על תקלה וקריסה של הרשת, והבטחה לא מספקת לנסות לתקן את הפגם. אני נאנחת בשקט, ומנסה לא לחשוב על כלום. אני לא מצליחה והדבר מתסכל אותי יותר. בסופו של דבר אני פשוט בוהה בכניסה במבט ריקני ועייף.הצלצול הראשון מגיע,סימן לתחילת השעה הראשונה. הזמן לא רץ, אבל לפחות הוא מתקדדם קצת. אני חוזרת לבהות בכניסה. ואז אני רואה אותם. בן, מיכל, ואלכס. מיכל ואלכס הן חברות שלי. גם עם בן אין לי בעיה. "היי… טוב לראות שאני לא הפראיירית היחידה שהקדימה בשעה…" זה כל מה שאני מצליחה להגיד באותו רגע. אני אפילו לא שמה לב למה שאמרתי עד שאני שומעת את עצמי אומרת את זה. כנראה שאני באמת עייפה מדי. אני מבטיחה לעצמי לנסות לישון מחר מוקדם יותר, בידיעה שרוב הסיכויים ששוב לא אצליח. אבל כרגע אני יכולה רק לנסות לשפר את המצב, אז אני פשוט מחכה לתשובה. מיכל אומרת משהו שנשמע כמו כן, ומתיישבת לידי. היא מוציאה נגן אמ פי 3 מהתיק, נותנת לי אוזנייה אחת, ומתנתקת מהמציאות לתוך המוזיקה. אני גם מנסה לשכוח מהכול לרגע ולהתחבר לקצב של השיר, "single ladies"של ביונסה.
אני אוהבת את השיר הזה. כמו מין המנון מודרני. אני מסתכלת על מיכל. היא בוהה בקיר מאחוריי. יש לה מבט מרוכז, והיא מתעמקת בשיר. אלכס ככל הראה פרשה את זה כדיכאון, כי היא מתקרבת ואומרת: " מיכל, את בסדר? את נראית.. קצת.. מדוכאת. קרה משהו?" מיכל, שכנראה גם הצליחה לשמוע את אלכס למרות המוזיקה, מסתכלת עליה כאילו היא נפלה מהירח, לוקחת ממני את האוזנייה ונותנת אותה לאלכס. אלכס מחייכת. נראה שהשיר היה בחירה טובה, והוא מצליח להעלות לכולנו חיוך על הפנים. חבל שאין עוד אוזנייה, כי השיר היה נחמד, אבל אני מתעודדת במחשבה שלפחות אף אחד לא בדיכאון, לפחות לא אחריי השיר. חוץ מבן, אולי, שיושב לידנו ובוהה גם הוא בקיר שנמצא מאחוריי במבט ריקני. הקיר, מסתבר, כנראה יפה יותר ממני. לא שזה מפתיע. למה אני מתעניינת פתאום במה שבן עושה? מיכל ואלכס חברות שלי, אז ברור שאני שמה לב אליהן. אבל מעולם לא חשבתי על בן, או נפגעתי מכך שהוא מעדיף לבהות בקיר במקום לדבר איתי. בכל זאת, הוא יושב לידי. בינתיים השיר נגמר, ואני מכבה את הנגן של מיכל לפניי שהיא מספיקה להחליף שיר ואומרת "חזרה למציאות בבקשה". היא מבינה את הרמז. אי אפשר להתעלם מאחת מאיתנו כשהאחרות שקועות באוזניות. "בסדר, נודניקית". אנחנו מתחילות לדבר, וגם בן מצטרף לשיחה. אני מגלה עליו דברים שלא ידעתי. כמו זה שהוא אוהב חתולים, או שהצבע האהוב עליו הוא ירוק. אני שמחה לגלות על אהבתו לחתולים, שמשותפת גם לי. נחמד לגלות דברים חדשים על ילדים מהכיתה, במיוחד כאלה שנחמדים ו…. תעצרי, אני פוקדת על עצמי. ממתי אני חושבת על בן ככה? הוא נחמד, אבל אני לא מאלה שנפרדות כל שני וחמישי. לא מאלה שמפלרטטות. למעשה, אני מופתעת לגלות, שמעולם לא התאהבתי. יש לי כמה ידידים, זה נכון, אך לא שום דבר מעבר לכך. ואסור שיהיה. זה אף פעם לא נגמר טוב. אני צריכה להפסיק לחשוב על בן. "עוד כמה זמן נשאר עד הצלצול?" אני שואלת מתוך שיעמום וניסיון לא לחשוב על בן, בתקווה שהתשובה תנוע בין "עוד חמש דקות", "דקה וחצי" ו- "את יכולה ללכת הבייתה התבטל בית הספר". לא שהתשובה האחרונה הגיונית, אבל מותר לי לקוות…
"עוד… בערך 3 דקות, למה זה משנה לך?" אני שומעת את תשובתו של בן, ומעוררת חזרה למציאות. "סתם. מנסה למצוא נושאים לשיחה" אני ממציאה תשובה, משום שאין לי כוח או רצון להסביר. שלוש הדקות חולפות מהר יותר ממה שציפיתי, ואני שומעת את הצלצול המסמן את תחילת השעה השנייה. כשחושבים על זה, אולי היה עדיף לשבת ולדבר עם מיכל, אלכס ובן במקום ללמוד, בעיקר כשיש עכשיו מתמטיקה ואני ממש לא מעוניינת בעוד שיעורי בית. אבל אין בררה, ככה זה בחיים. אין לי ממש אפשרות בחירה… למרות שהייתי יכולה להבריז. אבל אני לא מאלה שמבריזים. מעולם לא הברזתי או חיסרתי מסיבה לא מוצדקת. גם לא הפעם. הלוואי שיכולתי. אבל בשבילי דברים כאלה הם בגדר חלום. או סיוט. אני עדיין לא החלטתי. אני מקווה שאני בחלום ואוכל לעוף ולברוח מבית הספר. אולי אז אני אדע אם זה טוב או רע. אני בודקת שוב, צובטת את עצמי, מרגישה את הכאב ומתאכזבת. לא, אני עדיין במציאות. נו טוב, אני חושבת לעצמי, לפחות אני פה עם החברים שלי, וילדים נוספים מהכיתה, כמעט כל הכיתה למעשה, כבר הגיעו. אנחנו מדברים עד שהמורה מגיעה ונכנסים לכיתה, עוד יום שגרתי. לפחות בינתיים זה נראה כך. וסביר להניח שכך יישאר. הרי זאת המציאות. לא חלום, אלא המציאות הפשוטה והנעימה שבה אנחנו חיים. לפחות עד שאני אשתעמם מספיק בשיעור מתמטיקה. זה כבר ישנה הכול. וישלים לי שעות שינה. אני מקווה.