החיים הרגילים שלי-פרק1

"דלין,זה הזמן לקום…"
"אההאאאהאהה"
פיהקתי ובהיתי בקיר במשך כמה דקות כשכולי עייף.
" נו באמת דלין,אמרתי לך שלא היית צריך להישאר עד מאוחר במסיבה אתמול!"
"אימא…את יודעת שהמסיבה הזאת הייתה חשובה לי!"
שילבתי ידיים בכעס ונשארתי עדיין על המיטה
"מה כל כך מיוחד במסיבה הזאת?"
"זאת מסיבת פתיחת שנה! חוץ מזה המסיבה היא של החבר הכי טוב שלי,ארתור,
והרבה מאוד חברים שלי וילדים אחרים היו מוזמנים לשם."
"כמובן שהרבה מאוד…אבל מה עם הילדים שאתה וארתור שונאים?"
"אותם ארתור לא הזמין. חוץ מכמה ילדים וילדות ששנאנו, אבל הם היו חשובים למסיבה הזאת,
הם יכלו להביא הרבה חטיפים (אבל ממש הרבה) ודיסקים (חייבים מוזיקה טובה)…"
"לא אמרתי לך שאסור לך לבוא למסיבה,רק אמרתי שלא היית צריך להישאר
שם עד 2 לפנות בוקר!"
"מה השעה בכלל?"
" 9:00."
"אוקי…ומתי הבית ספר מתחיל?"
"9:30 !"
" מה?! 9:30?! יש לי רק עוד חצי שעה ועוד לא התקלחתי או התלבשתי או אכלתי!
למה הערת אותי רק עכשיו אמא?!"
"למען האמת הערתי אותך כבר לפני חצי שעה,אבל לא התעוררת,
וניסיתי אחרי זה עוד פעם,ועוד פעם…כנראה שאדון לאונרדו לא רצה שתקום."
"מי זה אדון לאונרדו?"
"הדובי שלך!"
העפתי את השמיכה שלי,ולפתע שמתי לב שאדון לאונרדו שוכב לי על הבטן!
"אההההה! אדון לאונרדו! מה אתה חושב שאתה עושה ?!
רק שתדע שהיום לא תקבל קינוח לארוחת ערב!"
קמתי מהמיטה שלי…

"אההההה! אאווץ'! הרגע ראיתי הזיה,ראיתי שהמיטה שלי יותר קצרה!"
בזמן שאני שוכב על הרצפה,אמא מזכירה לי …
"דלין, זה שנפלת מהמיטה זה לא אומר שתפסיד את היום הראשון בבית הספר!"
"התכוונת בית הספר החדש והמשופץ!"
"נו באמת,הם בטח רק החליפו את הדלתות וצבעו קצת,באמייל היה כתוב שכל בית הספר
שופץ והשתנה לטובה טכנולוגית,אבל זה לא אומר שהוא באמת השתנה כל כך…"
"אנחנו עוד נראה… פשוט תסיעי אותי באוטו…"
"אתה מתכוון באוטו החדש עם הגג הנפתח…"
"כן כן ! כבר שמעתי את ההתלהבות שלך לגבי האוטו עם הגג הנפתח שלך,פלוס גי'פיאס
שמוכנס בתוך ריבוע,שמגיע עם כסאות נוחים,באגז' ענק,עם מצלמות,…
טוב אפילו אני מתחיל לקנא! ואני עוד לא יודע לנהוג!"
"דלין,תזדרז כבר! "

פתחתי את הארון בגדים שלי,ובלגנתי את הכל עד שמצאתי בגד שראוי ליום הראשון.
הוצאתי גופייה עם קפוצ'ון שקנינו בחו"ל וג'ינס…
אמא התקרבה לכיוון החדר שלי והתחילה לדבר.
"רק אל תשכח את הציוד שלך,אתה יודע שה…"
לפני שאמא המשיכה את המשפט שמענו צלצול בדלת.
"תגידי אמא,את במקרה החלפת את הצלצול שלנו?"
בזמן שדיברתי התלבשתי וירדתי למטה
"טוב…כן… שיהיה קצת יותר יפה…"
"וכמה זה עלה לנו?"
"אתה לא צריך לפתוח את הדלת במקרה?"
לפני הדיבור הבנתי שהמחיר היה לא זול… הגעתי לדלת שלנו,
שדרך אגב הייתה יותר יפה ממה שזכרתי!
נראה לי שקרו הרבה דברים בזמן שהייתי במסיבה… הדלת הפכה להיות יותר גדולה ויפה…
פתחתי את הדלת .
"כ…" ניסיתי להגיד כן,עד שראיתי הפתעה
ראיתי את היילי,ילדה מהכיתה שלי שראיתי במסיבה אתמול.
"היי דלין,מה קורה?"
"היילי? מה את עושה פה?"
"סתם…באתי לבקר…"
"אבל עוד 20 דקות בית ספר מתחיל… זה קצת מוזר לבקר בן אדם ברגע הזה…"
"אני יודעת, אבל בכל זאת…"
"אמממ… היילי?"
"כן?"
שאלתי בחשדנות
"את בטוחה שאת לא רוצה ממני משהו?"
"לא! מה פתאום! ממש ממש לא! כן…ל…א שום דבר…"
היילי גמגמה קצת מפחד,לא הבנתי מה היא מנסה לרמוז לי,אבל זה היה מוזר.
"אז תסלחי לי,אני צריך לאכול ולהתארגן…"
"זה בסדר! ממש בסדר! "
"אז ביי…"
אמרתי וסגרתי את הדלת
"סוף סוף ! "
"מי זה היה דלין?"
שאל אותי אבא שקרא עיתון בזמנו החופשי
"אבא…אין לך עבודה? בכל זאת, אתה מנהל את רשת …"
"לא היום,זאת אומרת לא עכשיו, יש לי פגישה חשובה בשעה 10, אז ביטלתי את כל שאר הפגישות והעיסוקים כדי שיהיה לי זמן לנוח עד לפגישה הזאת…
בכל מקרה,מי היה בדלת?"
"זה? סתם…טעות במספר!"
"טעות במספר?" שאל אבא בצורה מוזרה

-ממשיך בקרוב (: