עכשיו כשאני קוראת שוב את הסיפור, הוא נשמע לי מטומטם.
לא יודעת למה. בקיצור-אני רוצה לפרסם באתר רק את הפרק הראשון+ההקדמה (או לפחות זה מה שאני רוצה בינתיים)

החיים של זואי.\פרק 1

08/03/2013 651 צפיות 3 תגובות
עכשיו כשאני קוראת שוב את הסיפור, הוא נשמע לי מטומטם.
לא יודעת למה. בקיצור-אני רוצה לפרסם באתר רק את הפרק הראשון+ההקדמה (או לפחות זה מה שאני רוצה בינתיים)

"זה היום הראשון שלך בתיכון החדש!" העירה אותי מאי בהתרגשות. כן, עד עכשיו אני רגילה לקרוא לה מאי. אנחנו כמו שתי חברות טובות.
"עוד רגע מאי" אמרתי לה ופיהקתי.
"שום רגע" היא הורידה מעליי את השמיכה. "קדימה נו את תאחרי"
"טוב בסדר אני קמה.." אמרתי לה וקמתי.
הלכתי להתארגן, נפרדתי ממאי וסגרתי בעדינות את הדלת.
הלכתי לתיכון, וכשהגעתי ,כבר התחילו המבטים. המבטים האלה, שמסתכלים עלייך כמישהי זרה. התביישתי נורא, רציתי פשוט להכנס לכיתה, לגמור את היום וללכת הביתה.
נכנסתי לתוך בית הספר וחיפשתי את כיתה ח'4. לפחות זה מה שמאי אמרה לי.
התיכון היה ענקי, ופחדתי ללכת לאיבוד. אז שאלתי במזכירות איפה הכיתה. המזכירה הסבירה לי והלכתי לשם. נכנסתי לכיתה, עוד לא היה שם אף אחד. ראיתי שיש עוד חצי שעה עד הצלצול ולא ידעתי מה לעשות. לפתע שמעתי מישהו נכנס .
"שלום, את התלמידה החדשה?" ראיתי מישהי מבוגרת ששאלה אותי, אני מניחה שזאת המחנכת.
"כ..כן" גמגמתי.
"בואי שבי ליידי בינתים, עד שהתלמידים יגיעו ונראה איפה יש מקום פנוי בשבילך" היא חייכה.
התיישבתי לידה.
"אז.. איך קוראים לך?" היא שאלה פתאום.
"זואי.."
"אני חנה. ואני המחנכת של כיתה ט'4."
תלמידים התחילו להגיע, מסתכלים עליי ומתלחששים ביניהם. אבל אני כבר רגילה לזה.
נשמע הצלצול, וכולם התיישבו במקומות והמשיכו לדבר. אני מניחה שעליי, כי הם כל הזמן הסתכלו עליי והמשיכו לדבר.
"תלמידים, תכירו את התלמידה החדשה זואי" אמרה חנה לפתע.
הם הפסיקו לדבר, והסתכלו עליי. כולם בבת אחת.
חנה עברה בין השולחנות, לחפש לי מקום פנוי. איפה שהיה פנוי, תלמידים שמו תיק על הכיסא, או רגליים, בקיצור –ניסו להתחמק מלשבת ליידי. עד שלא נשארה לי ברירה אלא לשבת במקום ריק שהיה בסוף, בפינה.
התיישבתי שם. כולם עקבו אחר כל פעולה שעשיתי, עד שהמורה אמרה בקול: "כולם להוציא ספרים ומחברות."
השיעור עבר דיי מהר, והגיעה ההפסקה.
יצאתי מהר מהכיתה, ובלי לשים לב נתקעתי בילדה.
"אני מצטערת" אמרתי. ראיתי שנפלו לה הספרים מהידיים אז רציתי לעזור לה להרים אותם.
"לא ,תודה אני כבר רגילה לזה. אני לא צריכה עזרה" היא אמרה והמשיכה לאסוף את הספרים.
"נכון ילדה, היא כבר רגילה לזה. את רוצה גם להתרגל לזה?" שמעתי חבורה של ילדים וילדות שהתאספו סביבנו. אני מניחה שהסתבכתי איכשהו עם ה"ערסים והפרחות". אבל כבר התרגלתי לזה בשנה שעברה.
שתקתי. חשבתי מה להגיד להם גם כדי לשמור על כבודי וגם כדי להגן על הילדה הזאת.
"מה זאת אומרת היא כבר רגילה לזה?"
"זאת אומרת שזה תמיד קורה לה והיא כבר התרגלה" אמר אחד הילדים בזלזול.
"למה?" שאלתי.
"עזבי, את לא תביני. את סתם חדשה." מישהי אחרת אמרה ,כולם צחקו והלכו מהמקום.
"אם אני סתם חדשה, אז אתם סתם עלובים! "צעקתי להם. ידעתי שאני מסכנת את עצמי פה, אבל לא יכולתי לסבול את זה שמתנהגים ככה.
לפתע מישהי עזבה את החבורה ובאה אליי. "מה אמרת?" היא הייתה כל כך קרובה אליי, שכמעט נפלתי.
"שאתם עלובים." אמרתי לה בזלזול.
היא ניסתה לתת לי סטירה, אך התחמקתי. "רצית לתת לי את זה? קחי זה שלך" אמרתי וסטרתי לה בכוח.
היא נהייתה אדומה. לא ברור אם מכעס או בגלל שהסטירה הייתה חזקה.
היא בעטה בי. זה לא ממש כאב לי. "מי את שתתני לי סטירה? מי את שתדברי אלינו ככה?" היא אמרה לי בכעס.
"אני ילדה שיודעת מה זה החיים." אמרתי לה והלכתי לכיתה. והיא? היא נשארה לעמוד שם.
אותה ילדה שהגנתי עליה באה אליי ואמרה לי :"תודה.. לא היית צריכה אבל בכל זאת תודה.. אגב אני לאה" היא אמרה .
"אני זואי." אמרתי לה וחייכתי.
"טוב אני הולכת לכיתה, לא ממש מתחשק לי לאחר. אגב אני בט'6" היא אמרה ויצאה מהכיתה.
ישבתי במקומי ושמעתי את הילדים מהכיתה שלי באים אליי. הם מחאו לי כפיים.
"וואו .. אף אחד לא העז לדבר אליהם ככה, ולתת סטירה לשירה וכל זה.." מישהו אמר לי.
"מה זאת אומרת אף אחד לא העז ? סך הכל ילדה שלא מבינה כלום מהחיים שלה." אמרתי. עברו כמה שעות והיום נגמר והלכתי הביתה.
"היי מאי" אמרתי לה.
"היי זואי.. בא לך שנצא היום?" היא הסתכלה עליי.
"כן למה לא.." אמרתי.
זרקתי את התיק בחדר והחלפתי בגדים. שמתי את הפלאפון שלי בכיס והלכתי למאי.
"אז לאן הולכים?" שאלתי.
"לא יודעת, רוצה סתם להסתובב בפארק?"
"בסדר" עניתי לה ויצאנו.
מישהו התקשר למאי אז היא ענתה .אני בינתיים התיישבתי לידה על ספסל והתבוננתי סביב.
מאי סיימה את השיחה. היא נראתה מודאגת.
"מי זה היה?" שאלתי.
"סתם.. לא משנה"
"טוב.. מה נעשה עכשיו?"
"רוצה לדבר?"
"על מה?"
"על משהו שקרה לך היום?"
שתקתי. לאן היא חותרת? היא יודעת על מה שקרה בבית הספר?
"מה קרה לי היום?"
"זואי תספרי לי. אני רוצה לדעת."
"כלום לא קרה למה את כל כך מתעקשת?"
"זואי בבקשה, אני רוצה לדעת מה עובר עלייך"
"לא עובר עליי כלום" ניסיתי להתחמק.
"נו?"
"מה נו?"
"תספרי."
"מה לספר?"
"תפסיקי להתחמק." ראיתי שהיא כועסת.
"נו מה אני בחקירה?"
"אולי. אם לא תעני לי."
"אני אספר לך בתנאי שתספרי לי עם מי דיברת"
"אז את ראשונה."
"טוב." סיפרתי לה על שירה, ועל כל מה שקרה היום." עכשיו, מי התקשר אלייך?"
"המנהל של הבית ספר. הוא סיפר לי הכל. זואי, לא ציפיתי לזה ממך."
"אם ידעת מה קרה, אז למה בכלל שאלת אותי?"
"כי רציתי לשמוע את זה ממך."
"אז שמעת. טוב אני הולכת הביתה. נמאס לי לשבת פה"
"נמאס לך לשבת פה או שנמאס לך מימני ?!" היא צעקה מאחורי.
האמת ? זאת הפעם הראשונה שאני ומאי ממש רבות.
הגעתי הביתה והדלת הייתה נעולה. שכחתי שהמפתח אצל מאי. אז פשוט התיישבתי ליד הדלת וחיכיתי. לא יודעת למה, אבל פשוט חיכיתי. חיכיתי ובכיתי.


תגובות (3)

הוא לא מטומטם הוא ממש יפה!

08/03/2013 11:02

תמשיכיייייי הוא מממש יפה הוא בכללל לא מטומטם !!

09/03/2013 00:18

תמשיכיי!
והוא מזה לא מטומטם!!

09/03/2013 00:27
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך