החשיכה- פרק 2

אחי הביט בי בעיניים שוטפות שנאה, כשהוא אזוק. אך המשכתי.

"למה אתה מכאיב לי? בניגוד לרצוני… למה אתה מרביץ לי, שאף אחד לא רואה, בחושך, באפלה. עינייך מגששות לעברי, אני כבר שומעת את הצרחות. וכולם מתבוננים מהצד, זה לא מופע. למה אף אחד לא רואה?? הצילו! אני רוצה לצרוח אבל לא יכולה להוציא הגה מפי. זה כואב לי. בבקשה, תפסיק. למה אתה עושה את זה? בבקשה, דיי. דמעה, ועוד דמעה. אך לא מעיניי. למה אתה בוכה, אחי? למה אתה בוכה, שאני זאת שאמורה לבכות?"

זאת ההרגשה שהרגשתי. בדיוק ככה. אני זוכרת את זה עוד כשעברו 17 שנים.

"לינדה" הוא לחש בקול שקט, "את צריכה לקום". התעוררתי על המיטה, ואחי הגדול מת'יו העיר אותי. הכל היה חלום. אך לא. זאת לא הייתה מיטתי הקטנה, זאת הייתה מיטה גדולה. מיטה שמתאימה לשניים, הבחנתי. "מת'יו", לחשתי "מה עשית לי?" אך הוא לא ענה. רק אז שמתי לב שאני אזוקה. אזוקה למיטה. "זמן לאכול", שמעתי מישהו מבחוץ צועק. "אל תכאיב לה יותר מדי" הוא הוסיף בטון מתנצל. "היא במילא לא תזכור כלום", מת'יו גיחך, והמשיך להכאיב לי. עכשיו אני יודעת שזה אונס. רק חבל שבגיל חמש לא ידעתי על כך.