היחיד שנוצר עבורי…(סיפור על וואן דיירקשן) פרק 4

״מישהו בבית?״ צעקתי בקולי קולות. סגרתי את הדלת עם הרגל ,ושמתי את התיק מתחת למתלה המעילים. נכנסתי לסלון וראיתי את אמבר יושבת שם ומרותקת לטלוויזיה ״למה את לא בבית הספר?״ שאלתי אותה. ״ ששש…״ היא אמרה והראתה עם ידה על הטלוויזיה. הייתה שם כתבה על הלהקה הזאת שהיא אוהבת. ׳היום נצפו חברי וואן דיירקשן בשדה התעופה בעודם חוזרים לביתם ממסע ההופעות המתיש הזה׳ אמרה הכתבת בטלוויזיה. נאנחתי והלכתי למטבח. ״ את רוצה לאכול משהו?״ שאלתי אותה בעודי דוחפת את ראשי למקרר במטרה למצוא משהו קטן לאכול. ״לא״ ענתה במהירות ,ונשעבה שוב לטלוויזיה. לא הבנתי מה היא כל כך מוצאת בלהקה הזאת. סתם עוד להקה עם שירים, מעריצות וכל זה. אבל לא משנה כמה פעמים אמרתי זאת לאמבר, היא לא הקשיבה. היא רק המשיכה עם כל ההופעות ופוסטרים והאקססוריז שלהם. היא הייתה מכורה לשירים שלהם. היא עקבה אחרי כל כתבה עליהם בטלוויזיה, כל ציוץ שלהם בטוויטר כל רכילות עליהם. היא לא הייתה פסיכית,זו לא הייתה אובססיה. זו הייתה פשוט הערצה. הם היו המודל חיקוי שלה.כל שיר שלהם היא למדה בעל פה. כל תוו היא שרה בדיוק כמו שהם שרו. גם לא היה לה פייב. היא חשבה שזה לא הוגן עם יהיה לה מישהו מועדף עליה, זה לא יהיה נעים לאחרים. היא הייתה מעריצה אמיתית. היא לא היתה מהמשוגעות הללו שכל מה שהם עושות בהופעה זה לבכות ולחתוך ורידים. ׳השבוע כריס בראון וריאהנה׳ אמרה הכתבת ואמבר מיד כיבתה את הטלוויזיה וקמה מהספה ״היי״ אמרה מחבקת אותי ״למה את לא בביה״ס?״ שאלתי שוב ״סתם…היה לנו טיול ולא רציתי ללכת״ אמרה לי והתנתקה מהחיבוק ״אז במקום ללכת לטיול ולהנות עם החברים שלך את יושבת פה וצופה ב׳מדהימים׳ שלך?״ אמרתי לה והדגשתי את המרכאות של ה ׳מדהימים׳. ״הם באמת מדהימים!״ אמרה ורצה לחדר שלה בקומה השניה. מזגתי לעצמי כוס מים ושתיתי אותה. חשבתי על מה שקרה עם אית׳ן. זה עדיין כל כל עיצבן אותי! אמבר ירדה במדרגות במהירות בעודה מחזיקה פוסטר של הלהקה ביד שמאל. ״תראי..״ אמרה אמבר והתחילה להצביע על אחד מהם. ״אני לא מעוניינת, אמבר״ אמרתי עוד לפני שהיא התחילה שוב פעם לחפור לי אליהם. היא הניחה את הפוסטר בעצבנות על השולחן והלכה שוב פעם אל כיוון הטלוויזיה והדליקה אותה. לקחתי תפוח ירוק מקערת הפירות, והתקדמתי לעברה. ״אולי תצאי קצת?״ שאלתי אותה בעודי נוגסת מהתפוח נגיסה ראשונה. ״לאן?״ שאלה אותי מבלי להוריד את עיניה מהמסך השטוח. ״אממ…״ אמרתי ״אולי..תצאי איתי ועם קמיל היום לקניון?״ שאלתי אותה בחיוך ״באמת?״ שאלה והסתקלה עלי במבט מלא רחמים. ״בטח למה לא?״ אמרתי ונגסתי עוד נגיסה בתפוח הירוק החמצמץ. ״כי אתן בנות 18 ואני בת 12. זה לא יביך אתכן?״ שאלה והשפילה את מבטה בעודה משחקת עם השרוך של הטרנינג הסגול כהה שלה. ״אל תדברי שטויות, את באה איתנו וזהו״ אמרתי לה והיא הסתקלה עלי במבט מחויך.