הילד שרצה להפוך לצפרדע – 1

24/08/2016 602 צפיות אין תגובות

"ליומן.
לאלוהים יש כתר בצבע זהב עליו משובצים יהלומים ופנינים יקרות. אמנם הפנינים קטנות מאוד, אבל כאשר קרני השמש פוגשות בהן, הופכות הפנינים לנוצצות ומבריקות יותר וצבען משתקף באורה הייחודי של השמש. הכתר שולח נצנוצים ירוקים, סגולים, צהובים וכתומים לכל עבר, רק חבל שהאנשים למטה עיוורים מספיק כדי לא לראות אותם.
לאלוהים יש גלימה בצבע כתום. כשהוא עף למעלה בשמיים, אפילו מעל העננים, הגלימה הכתומה שלו מתנפנפת ברוח. אני יודע שהגלימה מכסה רק את הגב ולא את שאר הגוף אבל הדמיון שלי עוצר בעדי ואני לא מצליח לדמיין מה הוא לובש מתחת לגלימה, אם בכלל. זה פשוט בלתי אפשרי. אני גם יודע שהוא נועל נעליים ולא מתעופף יחף. אבל גם את הנעליים אני לא רואה. כשאלוהים אוזר אומץ הוא יורד אל מתחת לעננים, גם שם הגלימה שלו מתעופפת, והוא מרים יד, בצורה אנכית כזאת כמו סופרמן, וככה הוא עף מהר יותר. אבל האנשים למטה- כלומר אנחנו, עדיין לא רואים את אלוהים (רק מי שמסתכל ממש ממש טוב יכול לראות אותו. זה קרה לי פעם אחת). זה לא מפריע לו כי *הוא* יודע שהוא קיים, וזה מספיק לו. הוא לא צריך את האישור שלנו לכך שהוא קיים. אבל האם לנו זה מספיק, חוסר הוודאות והאמונה העיוורת? כי כל מה שנותר לנו לעשות הוא לדמיין אותו."

היה זה יום שישי בצהריים. בבית שרר שקט משתק, למעט תקתוק של שעון רחוק. אחרי הארוחה הגדולה שסעדו, כל המבוגרים והצעירים הלכו לישון את שנת הצהריים המלכותית שלהם. הם אפילו לא סיימו לשטוף את הכלים, וכתוצאה מכך ערימות של סירים, מחבתות וצלחות היו עדיין בכיור, מחכות להתנקות. זה היה הזמן היחיד שבו הוא היה יכול לכתוב. השקט התהומי היה אחד משני הדברים שגרמו לו לריכוז ולרוגע מוחלטים. השני היה צפצוף מתמשך שהזכיר לו את השעון בתחנת הרכבת. אמנם השעון לא השמיע שום צליל, אך מחוג השניות שלו לא נעצר כשהוא מראה כל שנייה, אלא המשיך לנוע כהוכחה חותכת לכך שהזמן לא עוצר. צליל קטוע עשה את ההפך הגמור וגרם לו לשיגעון ולחוסר שליטה.
בינתיים הוא היה עסוק בלכתוב את מחשבותיו אל תוך מחברת ספירלה גדולה בצבע כחול. העיפרון שלו היה קצר מאוד וכמעט נגמר, והחוד כבר היה שטוח ובלתי נראה. על שולחן הפלסטיק הנמוך שלפניו היו שלוש חפיסות של מדבקות עגולות די גדולות, בצבעים כחול ולבן. גם הייתה בובת נחש ירוקה שהוציאה לשון אדומה מארס.
הוא ידע איך הוא ימות. לא מוות מזקנה, רגיל ומשעמם. ולא מוות מטופש מתאונת דרכים. אלא מוות הירואי. או לפחות הוא ימות בתנאים שלו. הוא ידע שנחש יאכל אותו שלם. בלי לעכל. הוא פשוט ידע. ואז תהיה לו האפשרות להיות בתוך נחש ולראות איך הוא נראה מבפנים. הוא יטייל לכל אורכו של הנחש, גוסס ומתבוסס בדמו עד שימות באמת. מרעב, מצמא, מאיבוד דם או מקסם- על שהגשים את חלומו. כשהוא חשב על החיים הקצרים שיהיו לו בתוך הנחש הוא נזכר בספר שקרא- "הנסיך הקטן", ובו מתואר נחש בריח שבלע פיל בשלמותו. אבל הפיל לא יכול היה לטייל בתוך הנחש כמו שהוא עצמו חלם לעשות. הו, פיל מסכן, בכל חייו לא זכה לראות את פנים הנחש, גם כאשר רצון זה היה כבר ממש בשתי ידיו.
כמובן שהוא לא אמר דבר לאף אחד, הרי אצלם במשפחה לדבר על מוות היה נושא רגיש ביותר. אז הוא רק חשב וכתב. המחשבות שלו על אלוהים היו מקריות לחלוטין והוא לא יכול היה להתעלם מהן. כשהוא היה קטן יותר נהגו לומר שכשהוא נולד, אלוהים בכבודו ובעצמו- עם הגלימה הכתומה והכתר המנצנץ, ירד מהשמיים לברך אותו. הוא נגע לו בצוואר, נגיעה קטנה וחרישית הדומה יותר לליטוף מאשר לנגיעה עוצמתית, כמו שמצופה מאלוהים לגעת. היד של אלוהים הייתה כה רכה ועם זאת כה מוחשית. אחרי הצוואר, היד עברה בריחוף אל תנוך האוזן שם נעצרה למשך רגעים ארוכים. האנשים בחדר הלידה עמדו בשקט, בקושי זזו ולא חדלו מלהסתכל על התינוק שנולד בפליאה ובהערצה, מחכים שאלוהים יסיים לברכו. הנגיעה בתנוך האוזן סימלה בשבילו הקשבה ורגישות. שידע להקשיב לאנשים אחרים בלי לשפוט אותם, ולעזור להם, להכיל אותם בדרכו המיוחדת. אבל יותר מכל סימלה הנגיעה שידע להקשיב לעצמו לרצונותיו, כי הם החשובים ביותר. שידע להיכנס אל תוך עצמו ואל ליבו, להקשיב לרצונותיו ולבסוף להחליט את ההחלטה הנכונה ביותר בשבילו. ההחלטה שתהפוך אותו לאדם שמח יותר. לאחר הנגיעה הארוכה בתנוך האוזן, ידו של אלוהים ניתקה מגופו של הוולד והוא יצא מן הדלת ועף בחזרה אל מעל העננים.
כתוצאה מכך הוא לא היה אדם דברן במיוחד. כאשר היה לו צורך לדבר או להגיב לאדם אחר, הוא עשה זאת. מתנת ההקשבה של אלוהים אכן עבדה. אך הוא לא היה מרוצה ממנה. הוא הרגיש שהוא לא מצליח לבטא את עצמו באופן שבו היה רוצה, בדיבור מול אנשים אחרים והרגיש שהם לא באמת מבינים לליבו אלא מהנהנים לדבריו מתוך נימוס בלבד. רק הכתיבה הסבה לו נחת בכל הקשור להתבטאות עצמית לכן הוא החליט לספר את מחשבותיו לאלוהים- בפנים. לקבוע פגישה אמיתית. הוא בחר ביום ספק אפלולי ספק שמשי כדי שיוכל לראות את האבנים היקרות שעל הכתר של אלוהים מנצנצות בשמש ולדעת בוודאות שאכן מדובר באל, אך שהשמיים לא יהיו בהירים מדי וכך הוא יוכל לפספס אותו.
בדרך כלל אסור היה לו לצאת משטח הבית בלי אישור של הוריו, וכך הוא נהג בכל פעם ופעם, אך באותו יום היה לו דבר חשוב יותר לעשות, שהשלכותיו- כגודל גרגיר האורז לעומתו. אז הוא פתח בזהירות את השער החום הגדול שבכניסה לביתו ונזהר מחריקותיו הצורמניות והתמידיות. הוא חמק החוצה וסגר את השער כך שלא ישמיע אפילו צליל יחיד. עכשיו מוכן היה להתלונן בפני האלוהים הגדול. הוא הרים את ראשו למעלה, בעודו עומד באמצע הרחוב, על המדרכה הבלויה אך הוריד את ראשו מיד כי הרגיש קטן מדי, נמוך מדי וחסר משמעות לעומת האל שיפגוש. הוא רצה לנהל איתו שיחה של ממש והתנאים שהיו לרשותו היו לא מספיקים בעליל. הוא הסתכל מסביבו וחשב מה יכול להגביה אותו, כשעיניו נחו על המכונית האדומה שחנתה לצד הבית. הוא טיפס עליה לאט ונעמד בזהירות על גגה. במעמד זה הוא הרגיש מכובד יותר ונכון יותר לנהל שיחה מעין זו. הוא הרים את ראשו לשמיים, בפעם השנייה, אימץ את עיניו והנה נצנוץ חלוש. ליבו החל לפעום במהירות למראה הגלימה הכתומה והכתר המנצנץ שנגלו לפניו. הוא פתח את פיו כמנסה לומר דבר מה, אך כשראה שאלוהים ממשיך לרחף בשמיים, אפילו לא עוצר כדי להקשיב, סגר את פיו באכזבה. אך למרות שאלוהים לא עצר כדי להקשיב לבעייתו, עיניו נשארו נטועות על הילד שעמד על גג המכונית האדומה וראשו כלפי מעלה. לאט לאט נפרש חיוך על שפתיו של אלוהים. חיוך של שמחה, של אומץ, של תעוזה. או חיוך של צער, של פחד, של תסכול. הילד שעמד למטה ראה את חיוכו של אלוהים שנע בין המעודד למאוכזב וחייך אליו בחזרה חיוך מבין. אלוהים היה כל יכול, וחיוכו- אינסופי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך