המורה למתמטיקה- פרק 13. בבקשה תקראו :)

פתחתי את הדלת באיטיות, וזאק מיד נכנס פנימה. "מה קרה עכשיו?? מה עובר עליך?" הוא שאל ברגע שנכנס. "אני לא יכול לספר עכשיו, אבל אני חייב לצאת מפה, ומהר." אמרתי לו במהירות, סוגר אחריו את הדלת וממשיך להתלבש. "אבל מה קרה? תסביר לי." הוא התעקש. "אני אספר לך אחר כך, מבטיח, רק תתחיל להתלבש כבר." גערתי בו, זורק אליו את תיקו עם בגדיו.
"טוב תצא ראשון ותגיד לי אם הוא עדיין שם." אמרתי כשסיימנו להתלבש. "מי עדיין שם?" הוא שאל, לא מבין את כוונתי. "הבחור ההוא." אמרתי במהירות, פותח את הדלת ודוחף את זאק החוצה. "הוא לא פה." שמעתי את זאק אומר אחרי חצי דקה בערך. "אתה בטוח?" שאלתי. "כן, צא כבר." הוא ענה. יצאתי משם באיטיות ובחשאיות, מתפלל שאני לא אראה את ג'ייק, שלא ישאל אותי שאלות. "מה אתה משחק אותה סוכן חשאי? בוא כבר." זאק אמר לי בחיוך ומשך אותי אחריו. התקרבנו לכיוון היציאה, והייתי ממש אסיר תודה על כך שלא פגשנו את ג'ייק בדרך, אבל בדיוק אז שמעתי קול קורא מאחוריי בקול רם. "היי אתה, עצור רגע." המשכתי ללכת במהירות, מתעלם מהבחור מאחוריי, ידעתי שזה ג'ייק, אבל ידעתי גם שזה לא יעזור אם אתעלם ממנו, כי בדיוק שמעתי אותו מתחיל לרוץ, אז פשוט הסתובבתי אליו. "מאיפה אתה מכיר אותי?" הוא שאל, מתנשף, בהגיעו אליי. "אני… לא מכיר אותך.." גמגמתי. "אז איך ידעת איך קוראים לי?" הוא שאל. "ניחשתי?" שאלתי, הייתי לחוץ. "יכול להיות שאתה מכיר את.. ג'ון?" הוא לחש, מתקרב אליי. "המממ לא.. זאת אומרת.. כאילו.. כן.. קצת… זאת אומרת.. תגיד לי על איזה ג'ון אתה מדבר.. אני מכיר הרבה אנשים שקוראים להם ג'ון.." גמגמתי. "ג'ון מיילר, שיער שטני, עיניים ירוקות, מכיר או לא מכיר??" הוא שאל בחוסר סבלנות. לא ידעתי מה להגיד, האמת שג'ייק די הפחיד אותי, הוא היה ממש גבוה והוא דיבר בקול מאיים. "בסדר אני מכיר אותו, טוב לך?? רק נפרדתם וכבר אתה עם אחת אחרת.. כל כך מהר התגברת עליו?" שאלתי, מבחין במבטו המבולבל. "אנחנו לא.. נפרדנו. תקשיב לא רציתי שזה יצא ככה, הוא פשוט מתרחק ממני, מבריז לי כל הזמן, וגם כשאני רואה אותו הוא כל הזמן מתוסכל ומזלזל.. אז נסחפתי קצת.. בבקשה אל תספר לו." הוא התחנן. "אני לא מדבר איתו ממש.. וגם ככה לא הייתי מספר." אמרתי והסתובבתי חזרה אל כיוון דלת היציאה. "חכה רגע!" הוא קרא אליי שוב והסתובבתי אליו בחזרה. "אפשר לשאול.. איך אתם מכירים?" הוא שאל, מבט מבולבל על פניו. "הוא.. המורה שלי למתמטיקה." עניתי. "אז איך ידעת עלי? הוא סיפר לכם עליי בכיתה?" הוא שאל בחוסר הבנה. "לא.. זאת אומרת.. הוא סיפר רק לי." אמרתי. "כי הייתי אצלו בשיעור תגבור וראיתי את התמונה שלכם ביחד." הוספתי במהירות, לנוכח הבעת פניו. "אני.. יכול ללכת?" שאלתי. "כן.." הוא אמר והסתובב לכיוון הבריכה, הוא היה נראה די מאוכזב, כאילו אמרתי לו עכשיו שג'ון בגד בו איתי. "מה זה היה עכשיו??" זאק שאל, מופתע. האמת, גם אני הייתי מופתע. בגלל כל הלחץ והפחד שכחתי שזאק בגלל היה לידי כל הזמן הזה. "אני.. אספר לך במכונית.. בוא נלך כבר." אמרתי לו והתחלתי ללכת לכיוון היציאה.
"נו ספר כבר." זאק גער בי אחרי שהתיישבנו במכונית. ידעתי שאני אהיה חייב לספר לו בסופו של דבר, והאמת שדווקא חשבתי שאולי זאק, בניגוד לליה, כן יבין אותי.. אז לקחתי נשימה עמוקה, וסיפרתי לו הכל, כולל הפרטים הקטנים שאפילו לליה לא סיפרתי. "המורה שלך למתמטיקה נישק אותך?!" הוא שאל בגועל. "*כמעט* נישק אותי, ותודה על התמיכה, זה ממש עוזר לי." אמרתי לו בעצבנות. "סליחה.. אני פשוט רק נגעל מהמחשבה שהזקן המשקפופר שמלמד אותי מתמטיקה יתקרב אליי בכלל." הוא אמר. "הוא לא זקן, וגם לא משקפופר.. האמת שהוא די.. חתיך." אמרתי באדישות. "אתה רציני?! אז למה אתה מתלונן?" זאק שאל אותי. באותו רגע, הרגשתי כאילו אני עומד לבכות, שוב. אף אחד *בחיים* לא יבין אותי, לא ליה, לא זאק, *אף-אחד*. הרגשתי איך הדמעות מתחילות לרדת מעיניי אז ישר לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהמכונית, טורק את הדלת ומתחיל לרוץ. "היי חכה! מה עובר עלייך??" שמעתי את זאק צועק אחריי וטורק את הדלת גם הוא, מתחיל לרוץ אחריי. ידעתי שזה חסר סיכוי, זאק הרבה יותר מהיר ממני, אז פשוט עצרתי, מתיישב בקצה החנייה, ראשי טמון בין ידיי.
"מה קרה? מה אמרתי? אני מצטער אם אמרתי משהו לא במקום.." הוא אמר, מתנשף, מתיישב לידי. "זה בסדר, אני לא מצפה ממך להבין אותי, אף אחד לא מבין אותי." אמרתי, מרים את ראשי ומנגב את הדמעות שהמשיכו לרדת מעיניי. "אני.. כל כך מצטער. בגלל זה התנהגת ככה היום? בגלל זה לא היה לך מצב רוח?" הוא שאל, עובר להתיישב מולי. שתקתי, מסתכל על עיניו. "אני כל כך מצטער.. באמת.. אני לא התכוונתי להגיד את זה. מה אני יכול לעשות כדי לשפר לך את מצב הרוח?" הוא שאל. אבל אני, עדיין שתקתי, בוהה בעיניו הכחולות שהסתכלו עליי בעצב. לפתע זאק התקרב אליי, אותה צמרמורת מוכרת חלפה בגופי, אותה הרגשה נוראית חלפה בי שנית. התרחקתי ממנו במהירות, קם על רגליי. "אני.. אני.. מצטער.. אני לא.. מסוגל.." אמרתי, ממשיך לקחת צעדים אחורה. זאק קם על רגליו גם הוא, רציתי לרוץ אבל ידעתי שאין לי סיכוי מול מהירותו של זאק. "תפסיק להתרחק ממני, בבקשה.." הוא התחנן, עומד במקומו. "אני.. אני.. לא רוצה שתגע בי.." אמרתי בקול חנוק. "אני לא אגע בך.. בבקשה תעצור. סליחה.. על הכל.. אני הייתי צריך לדעת ש.. זה יפריע לך.. זאת אומרת.. אני מצטער, באמת." הוא אמר, דמעות עמדו בעיניו. ההרגשה המגעילה עוד הייתה בתוכי, רעד עבר בגופי, אותה תחושה… שכל כך רציתי לשכוח.. חזרה אליי. נעצרתי במקומי, מפסיק להתרחק מזאק. "תקח אותי הביתה.." אמרתי, מסתובב אל המכונית ומתחיל ללכת לכיוונה במהירות. כשנכנסנו למכונית, התיישבתי במושב האחורי, לא דיברתי עם זאק, לא התקרבתי אליו, רק רציתי כבר לחזור הביתה. הרחובות כבר היו חשוכים לגמרי, מעט הפנסים שעבדו האירו את הדרך. לבסוף, זאק נעצר ליד ביתי, ומיד פתחתי את דלת המכונית, במטרה לצאת מהמכונית ולרוץ הביתה כמה שיותר מהר. "חכה!" זאק צעק אליי. "אני מצטער.. אתה לא הולך לנתק איתי קשר, נכון?" הוא שאל בעצב. "אני.. לא יודע.. אני צריך.. זמן.. לבד.." מלמלתי. הרגשתי כל כך מטומטם, למה זה קורה לי?? למה אני נבהל ככה? מה אם.. אף אחד אף פעם לא יוכל להתקרב אליי יותר? מה אם אני ארגיש ככה בכל מי שמישהו רק ינסה? יצאתי מהמכונית, והתקרבתי לכיוון שער ביתי. שמעתי ברקע את מכוניתו של זאק נוסעת משם. לפתע שמעתי עוד משהו… זה היה.. צליל של הקאה. התקרבתי באיטיות לשביל שמימין לביתי. הכל היה חשוך, כמעט לגמרי. אבל אז הבחנתי באדם כלשהו עומד עם גבו אליי, מקיא על המדרכה.

"ג'ון?" שאלתי בשקט.
—————————————————–
סליחה על העיכוב, שוב. אין לי הרבה זמן.. וגם לא יהיה לי. אבל ברגע שיהיה אני מבטיחה לעדכן. שוב אני אשמח לחוות דעת, ביקורות, והשערות להמשך. (עד כמה שזה משמח אותי שאתם רוצים שאני אמשיך ממש יעזור לי אם תוסיפו גם ביקורת קצרה ואולי השערה שיש לכם בנוגע להמשך העלילה.)
תודה לכל הקוראים והמגיבים, מקווה שאהבתם את הפרק :)