המורה למתמטיקה- פרק 21 :)

הגענו לבית של זאק, וזאק מיד יצא מהמכונית, טורק את הדלת אחריו. התכוונתי גם אני לצאת מהמכונית, אבל לפני שהספקתי לפתוח את הדלת בעצמי, זאק פתח אותה בשבילי, מושיט את ידו אליי. חייכתי אליו ואחזתי בידו, יוצא מהמכונית וסוגר את הדלת אחרי.
"אני רציתי לסגור את הדלת, אני מנסה להיות ג'נטלמן ואתה הורס לי." זאק הביט בי באכזבה.
"נו באמת.. אתה לא צריך להיות ג'נטלמן. פשוט.. תהיה אתה." חייכתי אליו. זאק בהה בי לכמה שניות, חיוך גדול היה מרוח על פניו.
"אני אוהב אותך." הוא פלט פתאום, לא מזיז את מבטו ממני.
קפאתי במקומי, מנסה להסתיר את כל הרגשות שעברו בי באותו הרגע. אני אוהב את זאק, או יותר נכון.. אני -חושב- שאני אוהב את זאק.. אני לא ממש בטוח. נראה לי שאני פשוט צריך.. זמן, אני עוד צריך להבין בדיוק מה אני מרגיש.
"ג-גם א-אני אוהב.. א-אותך." גמגמתי לבסוף, בחצי שקר. זאק חייך אלי שוב ולפתע, הרגשתי יד חמה אוחזת בידי. הבטתי בידי המשולבת בידו של זאק ומיד השפלתי את מבטי, לא רציתי שזאק יבחין בסומק שעלה בלחיי באותו הרגע.
"זה.. בסדר?" זאק שאל, מצביע על ידו שאחזה בשלי.
"כ-כן.." גמגמתי במבוכה, לא מזיז את מבטי מהרצפה.
הגענו לדלת הכניסה והושטתי את ידי הפנויה בכדי לדפוק על הדלת, עדיין לא מבין איך זאק לא נלחץ מהעובדה שאחותו תראה אותו מחזיק ידיים עם בן.
"אין לך מה לדפוק על הדלת," זאק עצר אותי. "אחותי לא בבית." הוא הוציא מכיסו מפתח כסוף, הכניס אותו למנעול ופתח את הדלת.
"ומתי היא תחזור?" שאלתי בעודי מעמיד פנים שאני צריך לקשור את שרוכי נעליי בכדי להשתחרר מאחיזתו של זאק.
"מחר בבוקר.." זאק מלמל, יכולתי לראות איך הוא מנסה להסתיר את החיוך השובב שעלה על פניו.
"אז.. מה אתה רוצה שנעשה?" שאלתי, מתקדם באיטיות לסלון הגדול.
"אני לא יודע.. תחליט אתה." זאק אמר, אותו חיוך שובב עולה שוב על פניו.
"המממ.. נראה סרט?" הצעתי, מתיישב על הספה הלבנה שבסלון הגדול.
"נשמע טוב." זאק אמר בחיוך, אם כי יכולתי להבחין במעט אכזבה בקולו.

לקח לי בדיוק שתי דקות להבין שהסרט שזאק בחר הוא לא אחר מסרט אימה. ואפשר להגיד שאני לא ממש.. חובב סרטי אימה. אני יודע שזה מוזר, אבל תמיד אחרי שאני רואה סרטי אימה אני מתחיל לבכות ואני ממש לא רוצה שזה יקרה גם עכשיו.. אני לא אוהב שאנשים רואים אותי בוכה, הם אף פעם לא יודעים איך להגיב לזה. באותו רגע עברה בי צמרמורת, נזכרתי ביום ההוא שהלכתי לבריכה עם זאק. איך ישבתי על המדרכה מול הבריכה ובכיתי. ואיך זאק בא אליי ובמקום לנסות להרגיע אותי הוא.. ניסה לנשק אותי.
"תעצור את זה!" צעקתי פתאום.
"מה קרה?" זאק שאל בבהלה, עוצר את הסרט מיד.
"אני.. אני.. לא אוהב סרטי אימה. אולי נעשה משהו אחר?" גמגמתי, מתרחק מעט מזאק.
"בסדר.. מה אתה רוצה לעשות?" זאק שאל עם חיוך, מתקרב אליי.
"הממ.. אני לא יודע.." מלמלתי, קם בפתאומיות מהספה.
"הכל בסדר?" זאק שאל, קם גם הוא מהספה ומביט בעיניי.
"כ-כן.. פשוט.." גמגמתי, ממשיך להתרחק מזאק.
"עשיתי משהו לא בסדר?" זאק שאל, מתחיל להתקדם אליי באיטיות.
"ל-לא.. הכל בסדר.. פשוט.. אני.." גמגמתי, נעמד במקומי. זאק הביט בי כמה שניות והתקרב אליי בצעדים מהירים ולבסוף, בלי שום התראה מוקדמת הוא כרך את זרועותיו סביב מותניי, מכניס אותי לחיבוק גדול.
"ח-חכה.." מלמלתי, מנסה לדחוף את זאק ממני. "אני.. יודע שאנחנו ביחד והכל.. א-אבל.. אני רוצה שניקח את הדברים ק-קצת יותר לאט…" גמגמתי, עדיין מנסה לצאת מחיבוקו של זאק. זאק התרחק ממני קצת ולבסוף ניתק את אחיזתו ממני.
"לא הייתי עושה שום דבר שיגרום לך להרגיש לא בנוח, אתה יודע את זה." זאק אמר בטון מעט פגוע.
"א-אבל.. אתה.. היית מנסה לעשות.." גמגמתי, מתקדם בצעדים איטיים לכיוון הספה ולבסוף מתיישב עליה. זאק הביט בי לכמה שניות, מבטו היה מתוסכל למדי, ולבסוף הוא התיישב לידי, נאנח.
"תקשיב.. אני יודע שאתה עדיין פוחד בגלל כל מה שקרה עם המורה שלך והכל, ואני מוכן לחכות לך. אני מוכן לקחת דברים קצת יותר לאט.. אבל יש משהו שאני רוצה לשאול אותך קודם." זאק הביט בעיניי, "אני רוצה לדעת.. אם אתה.. באמת אוהב אותי?"
שתקתי, מנסה למצוא דרך לענות על השאלה מבלי לפגוע בזאק. מה אני אמור להגיד לו?
"אני לא יודע… אני חושב שכן. זאת אומרת.. אף פעם לא באמת אהבתי מישהו או הרגשתי אליו את מה שאני מרגיש אליך.. אבל.. אני עוד לא ממש יודע.." אמרתי לבסוף, נאנח.
"אז מתי תדע?" זאק שאל, מבטו היה מושפל לרצפה.
"אני לא יודע.. אני צריך קצת זמן.." עניתי בכנות. זאק שתק, הוא היה נראה כאילו הוא מנסה לעכל את כל מה שאמרתי לו עכשיו.
"אני אחכה לך," הוא אמר בשקט לאחר שתיקה קצרה, "אני אחכה לך, ואני אתן לך את הזמן שלך."
"ת-תודה.." גמגמתי עם חיוך קטן.
זאק פתח את פיו בכדי להגיד משהו אבל לפתע נשמע צלצול טלפון.
"הלו?" שאלתי, אחרי שהוצאתי במהירות את הטלפון מכיסי.
"דן! איפה אתה?" שמעתי את קולה של אמי.
"אצל זאק.." עניתי, מרים את מבטי אל זאק ומחייך אליו חיוך קטן.
"תחזור הביתה." אמי אמרה בהחלטיות.
"עכשיו?" שאלתי במעט אכזבה.
"כן, אני מחכה לך." אמי אמרה במהירות. אבל לפני שהספקתי להגיב או להתווכח, השיחה נותקה.
"אני.. צריך ללכת.." מלמלתי לזאק אחרי כמה שניות, קם מהספה.
"כבר?" הוא שאל באכזבה, מלווה אותי לדלת הכניסה.
"כן.. אבל היה.. כיף." הסתובבתי אליו והבטתי בו כמה שניות ולבסוף הסתובבתי בחזרה לכיוון הדלת.
"חכה!" זאק קרא רגע לפני שיצאתי מהבית. "אני.. יכול.. לחבק אותך? חיבוק פרידה?" הוא גמגם.
הסתובבתי אליו באיטיות, מופתע משאלתו. "כן.. ברור.." עניתי לבסוף עם חצי חיוך.
זאק התקרב אליי וכרך את זרועתיו סביב מותניי, בדיוק כמו שעשה קודם לכן בסלון, רק שהפעם, כרכתי גם אני את זרועתיי סביבו.

-נקודת מבטו של ג'ון-
אני לא מאמין שהוא העיף אותי מהדירה! חשבתי לעצמי, בועט בעצבנות באבן שהיתה בצד המדרכה. צפיתי באבן מתגלגלת במורד הרחוב, ונתתי לעצמי לשקוע במחשבות. מה אני אמור לעשות עכשיו? לאן אני אמור ללכת?? אני לא מאמין שהגעתי למצב הזה!! אמילי וג'יימס אצל ג'וש כי אבא לא מוכן לקבל אותם ועכשיו אבא מעיף גם אותי מהבית! אין לי ברירה.. אני פשוט אלך אל ג'וש עד שאני אצליח למצוא לי סידור אחר. והכי גרוע זה שהכל בגללו! בגלל הילד המעצבן הזה! בגללו התפטרתי, בגללו החסרתי עבודה ומשכורת, בגללו אבא שלי העיף אותי מהבית, הכל בגללו!! ואז, כאילו מישהו למעלה שמע את זעקותיי, ראיתי אותו. לפתע כל העצבים שהיו בי נעלמו. הוא יצא מאחד הבתים במורד רחוב, ממש מטרים ספורים ממני. אני חייב להגיד לו את זה, אני חייב להגיד את זה עכשיו.
"דן! היי דן! חכה רגע!" רצתי אליו, גורר את התיק הגדול שלי אחריי. הוא הסתובב אליי מיד, וכשהבחין בי הבעתו הפכה כועסת.
"ג'ון..? מה אתה רוצה?" הוא שאל.
"רק רציתי להגיד לך ש-"
"תקשיב אתה יכול להגיד את זה בפעם אחרת? אמא שלי מחכה לי." הוא שאל ומיד הסתובב בחזרה לדרכו, לא ממתין לתשובה. נאנחתי, כל העצבים שבו אליי ברגע. אני שונא את זה! תמיד מתאהב באנשים הלא נכונים! בעטתי בעוד אבן על המדרכה.
לבסוף, המשכתי ללכת, מתעלם לגמרי מדמותו הרחוקה יחסית של דן ברקע, מריץ בראשי דרכים בהם אשכנע את ג'וש לתת לי להישאר אצלו עד שאסתדר.
עברו כבר עשר דקות של הליכה, דמותו של דן עדיין הייתה לפני, הפעם קרובה יותר. מה הוא עושה כאן? הבית שלו בכלל בכיוון השני. התחלתי להגביר את צעדיי מעט במטרה לבדוק אם הבנאדם שלפני הוא אכן דן, כי אם זה הוא.. טוב זה לא ממש הגיוני. ואז כשכבר הייתי מספיק קרוב כדי לבדוק אם זה הוא, הוא הסתובב אליי בפתאומיות.
"אתה מוכן להפסיק לעקוב אחריי?!" הוא צעק.
"אני לא עוקב אחרייך." עניתי בקרירות.
"אז מה אתה עושה? הולך אחרי ממש במקרה?" הוא שאל בכעס. התעלמתי ממנו, ממשיך ללכת והוקף אותו מהצד, מתקדם לכיוון ביתו של ג'וש.
רק עוד 5 בתים ואני שם, ניסיתי להרגיע את עצמי, מתעלם מקול צעדיו של דן שעדיין הלך לא רחוק מאחוריי.

-שוב נקודת מבטו של דן-
לאן לעזאזל הוא הולך?! הגברתי את קצב צעדיי, אני פשוט צריך להתעלם ממנו. אני חייב להגיע הביתה מהר. בלי הרבה מחשבה, התחלתי לרוץ לכיוון הבית, מתעלם ממבטיו של ג'ון. הגעתי לכניסת הבית ונאנחתי. לפתע, הבחנתי באמילי. היא ישבה בכניסת הבית וכשהבחינה בי, היא מיד קמה על רגליה, חיוך גדול מרוח על פניה. היא רצה אליי, ידיה הקטנות מושטות למעלה. אבל אז.. קרה דבר מוזר. במקום לבוא אליי, אמילי פשוט הקפה אותי והמשיכה לרוץ לכיוון של… ג'ון?!
"נוני! אני ידעתי סאתה תבוא לבקר אותי!" היא קראה אל ג'ון והוא הרים אותה אליו, מחבק אותה.
"התגעגתי אליך מילי."

——————————————
אוקיי אז זה היה פרק די ארוך ודי משעמם.. אבל הפרקים הבאים הולכים להיות מעניינים יותר אני מקווה. שוב סליחה על העיכוב, אני תמיד מסתבכת עם ניסוח, מוחקת ומתחילה הכל מחדש.. אז סליחה. אני אשתדל ממש להעלות את הפרק הבא בקרוב. מקווה שאהבתם את הפרק.. :)