המורה למתמטיקה- פרק 23 :) סליחה על ההפסקה הארוכה..

שבועיים עברו מאז שעברתי לגור עם ג'וש, ולא מעט דברים קרו מאז. התכנית שלי להשלמת הדרך לליבו של דן עומדת לצאת לשלב האחרון בכל רגע. בינתיים כל מה שנעשה הוא השיחה שלי עם ג'סיקה, והחזרה לעבודה, שכרכה אין ספור הבטחות והתחייבויות. זה אולי לא נראה הרבה, אבל שני הדברים האלו הביאו אותי לשלב האחרון בתכנית שלי. קודם כל, החזרה לעבודה, שבזכותה אני יכול לעקוב אחרי כל מה שקורה לדן. יכולתי לדעת בדיוק איפה הוא נמצא בכל זמן, והוא מצידו היה חייב לשבת שיעורים שלמים ולהביט בי, מה שכבר היה דבר טוב. נכון, הוא משתדל מאוד להימנע מלהביט בי ואת השיעורים שלי הוא בדרך כלל מבלה בסוף הכיתה, מקשקש על דף.. אבל גם זה משהו. והדבר השני והחשוב מבין השניים הוא השיחה עם ג'סיקה. אני לא יודע ממש איך בדיוק הצלחתי לעשות את זה, אבל הצלחתי להוציא מג'סיקה הבטחה לשלוח אותי ואת דן לבלות קצת זמן איכות ביחד. וזה קורה בסוף השבוע הזה. כמובן, שהיא עדיין לא דיברה איתו על זה, אבל היא הבטיחה לי לדבר איתו מחר, ואחרי שהיא תדבר איתו, השלב האחרון יצא לדרך.

"שלום לכולם. אתם יכולים לשבת." אמרתי ברגע שנכנסתי לכיתה למחרת, מניח את התיק שלי על השולחן. סרקתי את הכיתה, כולם היו בשקט, ממתינים שאדבר. אהבתי את האווירה בכיתה הזאת, כולם כיבדו אותי מאוד, פנו אליי לעזרה גם במקצועות אחרים, יכולתי להרגיש שכולם רואים בי קצת יותר מסתם מורה למתמטיקה. טוב, כמעט כולם. ליה ודן היו היחידים בכיתה שתמיד נמנעו מלבקש עזרה או לדבר או אפילו להביט בי, אם כי לליה בניגוד לדן, עוד הייתה טיפת כבוד אליי.
"טוב. אני מתחיל להקריא שמות בינתיים אלו מכם שלא הוציאו ציוד, זה הזמן." בדיוק שהכיתה התמלאה ברעשי גרירת הכיסאות ואנחות התלמידים, דלת הכיתה נפתחה, ודן נכנס לכיתה מתעלם לגמרי מנוכחותי.
"יש לך איחור, דן." אמרתי לו בקול רם.
"יופי." הוא מלמל באדישות והתקדם לשולחן בקצה הכיתה שבו נהג לשבת בשיעורים שלי.
"אני מעדיף שתשב פה דן." אמרתי, מצביע על שולחן צדדי בקדמת הכיתה.
"ואני מעדיף לשבת פה." הוא אמר בחוסר תשומת לב, מניח את תיקו על השולחן ומתיישב על הכיסא.
"טוב.." אמרתי בשקט אחרי כמה שניות, "אממ.. כולם הוציאו ציוד?" בכיתה נשמע מין מלמול הסכמה.
"אה נכון לקרוא שמות…" מלמלתי לעצמי. "אוקיי. אני אקרא שמות בינתיים תפתחו עמוד 137 בספר. מי שאני קורא את השם שלו לצעוק כאן בבקשה." אמרתי בעודי פותח את יומן הכיתה.
"אמה.." קראתי את השם הראשון ברשימה.
"כאן!" אמה קראה מיד בחיוך גדול.
"ניק.."
"הוא לא הגיע.. אחותו מתחתנת היום." דניאל קרא מסוף הכיתה.
"מזל טוב." מילמלתי בחיוך.
"אמבר.."
"כאן!"
"ליה.. ליה הגיעה?" שאלתי, סורק את הכיתה.
"היא יושבת מאחורה!" דיאנה שישבה בשולחן מולי אמרה בהתלהבות כזאת כי היה נדמה שהיא בטוחה שאזכה אותה בנקודות בונוס על שעזרה לי. הבטתי מיד לעבר השולחנות האחרונים ובאופן לא מפתיע מצאתי את ליה יושבת לצידו של דן, שקועה איתו בשיחה ומתעלמת לחלוטין מהעובדה שהיא נמצאת בשיעור.
"ליה!" קראתי בקול. ליה המשיכה בשיחתה עם דן, ממשיכה להתעלם לגמרי מנוכחותי. "ליה!" הרמתי את קולי עוד יותר, טון קולי תקיף יותר הפעם. ליה קפצה במקומה והביטה בי.
"כן המורה?" היא שאלה, מנסה לשמור על אדישות מזויפת.
"תחזרי למקום שלך בבקשה." אמרתי, מרגיע מעט את טון קולי.
ליה קמה מהכיסא, אבל דן תפס בידה, מחזיר אותה בחזרה לכסא.
"ליה, תחזרי למקום שלך עכשיו." אמרתי, שומר על טון תקיף, אך דואג להנמיך את קולי מעט.
דן לחש לליה משהו באוזן, וכעבור כמה שניות ליה קמה מהכיסא באיטיות, ושבה למקומה.

"טוב. בואו נתחיל.." אמרתי אחרי שסיימתי לקרוא את שמות התלמידים, "כולם פתחו עמוד-" אבל בדיוק כשהיה נראה שהשיעור חוזר למסלולו, משפטי נקטע על ידי צלצול טלפון. סרקתי את הכיתה מיד אבל זה לא היה קשה לנחש שהטלפון המצלצל הוא של דן.
"דן. לכבות את הטלפון עכשיו." אמרתי בחומרה, מתעלם מכמה הערות שנשמעו ברחבי הכיתה.
דן הוציא את הטלפון מכיסו, אבל במקום לכבות את הטלפון, הוא ענה לשיחה.
"הלו?.." הוא ענה בקול רם, מביט בי במבט ריק, "כן זאק אני יכול לדבר." הוא המשיך לדבר בעודו קם על רגליו ולוקח את תיקו מהשולחן. "לבריכה? עכשיו?" הוא שאל במעט הפתעה. "כן אני בא, תחכה לי." הוא אמר כמעט מיד, ניתק את השיחה, ויצא מהכיתה בצעד מהיר.
הבטתי המום בדלת שהוא אפילו לא טרח לסגור, "אני יוצא לרגע, בינתיים כולם לעשות את תרגיל 40 בעמוד 137." אמרתי לכיתה, והתחלתי להתקדם לכיוון הדלת.
"דן! דן בוא הנה!" קראתי אחריו. הוא לא היה רחוק ממני, רק שלושה מטרים, אז החלטתי לפתוח בריצה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי, מניח יד על כתפו.
"הולך לבריכה." הוא השתחרר מאחיזתי, והסתובב אליי.
"אתה לא הולך לשום מקום. תחזור לכיתה." הצבעתי לכיוון הדלת, מנסה לשמור על הבעה חמורה על פני.
"לא תודה." הוא אמר, מסתובב שוב לדרכו.
"חכה," הנחתי ושב את ידי על כתפו, גורם לו להסתובב אליי שוב. "תקשיב.." הנמכתי את קולי מעט, "אני יודע שאתה לא כל כך מחבב אותי בלשון המעטה, ואני יודע שגם יש לך סיבה מוצדקת לשנוא אותי, אבל מה שאתה עושה הוא טעות. אסור לך לזרוק ככה את הלימודים שלך רק בגלל השנאה שלך אליי. מה תעשה במבחנים? מה תעשה בבגרות?" הסתכלתי בעיניו ולרגע אחד הייתי בטוח שדן לוקח את דבריי ברצינות, אבל שנייה אחר כך הבעת פניו הפכה מזלזלת כשהייתה.
"אני אסתדר גם בלי העזרה שלך." הוא אמר, הביט בי לעוד שנייה אחת והסתובב לכיוון היציאה מהבניין, הולך משם במהירות. הבטתי בבועתו ההולכת ומתרחקת של דן ולבסוף הסתובבתי, נזכר שיש לי כיתה ללמד.
"אוקיי.. כולם סיימו את תרגיל 40?"

חמש דקות לסוף השיעור, זה הזמן.
"אממ ליה תוכלי לגשת אליי בסוף השיעור בבקשה?" הבטתי בליה שבדיוק סיימה להעתיק את השיעורים מהלוח, והיא הנהנה, נמנעת מלהחזיר לי מבט.
"כל מי שסיים להעתיק את השיעורים מהלוח משוחרר, אם יש בעיות בשיעורים, יש לכם את המספר שלי." אמרתי לכיתה כולה ושנייה אחר כך הכיתה התמלאה בקולות התלמידים שסוף סוף הרשו לעצמם לדבר. אספתי את הדברים שלי, זורק מילות פרידה וברכות יום טוב לתלמידים שנגשו אליי ולבסוף, נעמדתי במקום עם התיק שלי. מביט בליה שארזה את חפציה בתיקה באיטיות.
"ליה?" שאלתי אחרי שאחרון התלמידים יצא מהכיתה.
"שנייה.." היא מלמלה, מכניסה את הספר האחרון לתיקה, "כן המורה.. רצית לדבר איתי?" היא שאלה לבסוף, נעמדת לפני, אם כי יכולתי להבחין במרחק שהיא דאגה לשמור ממני.
"כן.. זה בקשר ל-"
"דן." היא השלימה אותי, וניסיתי להסתיר את הבעת ההפתעה שעלתה על פניי.
"כן.. אממ טוב.. חשבתי שאולי תוכלי לדבר איתו על משהו בשבילי.. אני יודע שאתם חברים טובים.. ואולי את תוכלי לשכנע אותו-"
"אני לא מתכוונת לדבר עם דן על היחסים שלו איתך, אני לא מתכוונת לנסות לשכנע אותו להפסיק לשנוא אותך." היא אמרה מיד, שוב קוטעת את דבריי.
"זה לא מה שרציתי שתגידי לו." אמרתי מיד.
"אוקיי.. אז על מה רצית שאני אדבר איתו?" היא שאלה במעט מבוכה.
אני חייב לגרום לה לדבר איתו, וזה לא הולך להיות קל. אני צריך לשכנע אותה שאין לי רגשות אליו, שאני רק דואג ללימודים שלו.
"תראי.. אני יודע שאת יודעת איך דן מרגיש כלפיי, ואני יודע שאת יודעת גם למה הוא מרגיש ככה, אבל דן לא יכול להמשיך להתנהג ככה בשיעורים שלי," ליה בהתה בנקודה כלשהי ברצפה, אבל הייתה לי הרגשה שהיא מקשיבה לי. "דן צריך להבין את ההשלכות של המעשים שלו, הוא צריך להבין שהוא לא יכול לתת לשנאה שלו אליי להרוס לו את הציונים, ואת העתיד," המשכתי לדבר, מנסה להישמע כמה שיותר משכנע, "אני כבר ניסיתי לדבר איתו, אבל הייתי צריך לדעת מראש שזה חסר סיכוי.. אז חשבתי עלייך. אני יודע הרבה על החברות שלך ושל דן, יותר ממה שאת חושבת שאני יודע, ואם יש משהו שאני בטוח לגביו, זה שדן תמיד מקשיב למה שאת אומרת, הוא יודע שאת רוצה רק בטובתו," ליה הרימה את מבטה, מיישרת אליי מבט. "אני צריך שתדברי איתו על זה." אמרתי לבסוף, לוקח את תיקי על גבי.
"אני אדבר איתו." היא אמרה בשקט, מסיטה שוב את מבטה ממני.
"ידעתי שאפשר לסמוך עלייך." חייכתי אליה, ואחרי כמה שניות, הסתובבתי לכיוון הדלת, מתכוון לצאת מהכיתה.
"אבל אל תהיה כל כך בטוח שזה יעבוד," ליה קראה מאחורי גורמת לי להסתובב אליה מיד.
"צריך להיות אופטימים." מלמלתי אליה.
"אני איבדתי את האופטימיות שלי מזמן, או יותר נכון מהרגע שבו הרסת לחבר הכי טוב שלי את החיים. אתה שינית אותו, הוא בחיים לא היה כל כך עצבני כל הזמן, הוא בחיים לא היה כל כך שלילי לגבי כל דבר, הוא בחיים אבל בחיים לא שנא מישהו כמו שהוא שונא אותך. אז כן, אני יכולה לנסות לדבר איתו, אבל זה לא יעזור.. הוא נהיה עקשן, הוא לא תמיד מוכן לקבל את הדעה שלי, הוא עושה דברים בדרך שלו. אז אם במקרה דן לא יהיה מוכן לקבל את הדעה שלי, רק שתדע שזאת אשמתך." היא פלטה, הקול שלה רעד, והיא יצאה מהכיתה במהירות. נשארתי במקומי, בוהה בנקודה שבה, רק לפני כמה רגעים עמדה ליה.

נקודת מבטה של ליה:
"הלו?" קולו של דן בקע מהטלפון.
"אני לא מאמינה שעשית את זה! דן זה היה ממש לא בסדר!" קראתי בדאגה משולבת בכעס.
"אולי תרגעי כבר? הוא גם ככה לא יגיד מילה לאמא שלי." דן נאנח, יכולתי לשמוע שאין לו כוח לדאגה שלי.
"דן, איך אתה לא מבין את זה! הוא ישתמש בזה נגדך! הוא יכול בקלות לדרוש ממך דברים בידיעה שאין לך ברירה לציית לו! הוא יודע כמה אתה מפחד מהעובדה שאמא שלך תגלה על הבעיות התנהגות שלך." קראתי שוב, לא מתאמצת להסתיר את הפאניקה שהייתה בקולי.
"ליה את מגזימה, הוא לא ידרוש ממני דברים. כל מה שהוא עושה כל היום זה לבקש סליחה ולהתחנף אליי." דן אמר ברוגע, מוסיף גיחוך קטן לסוף המשפט.
"אוף.. לא רציתי להגיע למצב הזה.. אבל אתה לא משאיר לי ברירה," נאנחתי, ושיניתי את כיוון ההליכה שלי בתנועה פתאומית, "אני בדרך אליך, עוד 5 דקות אצלך, ביי." ניתקתי את השיחה והתחלתי להגביר את קצב ההליכה שלי. אחרי הכל.. ג'ון צודק.. אם יש מישהו שיכול להכניס קצת הגיון בדן, זאת כנראה תהיה אני.