המלחמה ההיא- פרק ג'- הכפר

31/07/2011 842 צפיות 3 תגובות

בס"ד

הם נסעו בדרכים כשהם מוקפים בחושך המאיים של הלילה ורק רעש הגלגלים המתחככים באדמה הפר את הדממה.
שרה'לה ישנה בזרועות אימה בנחת, לאה'לה נמנמה בישיבה על רגליה של חיה, אריה שלט בסוס וכיוון את העגלה למחוז חפצם וכל שאר הילדים היו ערניים לגמרי ועקבו בדריכות אחר העגלה המתקדמת. לאחר נסיעה של כשעה וחצי, נראה הכפר מרחוק, הכפר שבו ישהו בזמן המלחמה, הכפר שיציל אותם מהגרמנים הארורים, הכפר עם האיכרים, הסוסים, הפרות התרנגולות וכל שאר חיות המשק, הכפר השונה כל כך מהעיר הרועשת.
סוף סוף, הכפר. הם נכנסו לכפר והתקדמו עם עגלתם לעבר הבקתה הקטנה שבקצהו כשלפתע נשמע רחש קל ומהבקתה הסמוכה יצא איכר שנראה בשנות החמישים לחייו. האיכר סקר אותם בחשדנות ושאל אותם לשמם. אריה אמר בחיוך: "שלום לך, אנחנו המשפחה החדשה. קנינו את הדירה הקיצונית בכפר לפני כחצי שנה, התלבטנו אם כדאי לעבור ועכשיו החלטנו שכדאי אז ארזנו ובאנו לפה".
"אהה, אלו אתם, המשפחה החדשה, משפחת ולדיצ'ק (לינדנמן). אתה הוא סטפן (אריה)?"
"כן, זה אני"
"נעים לי מאוד, אני בוריס. התוכל להציג בפני את שאר בני משפחתך?"
"כן, בוודאי" אמר אריה "זוהי אשתי, הלנה (רחל) ואלו הם ששת ילדי: טדיאוש (יוס'ל), סטניסלב (שרול), מריה (חיה), אולק (יענק'ל), נינה (לאה'לה) ואנושקה (שרה'לה)."
"אני מקווה שתאהבו את הכפר. ועכשיו, אני צריך להמשיך לחלוב את הפרות שלי, הפסקתי באמצע כי שמעתי אתכם. להתראות!" נפרד מהם בידידות בוריס.
"להתראות" אמרו בני משפחת ולדיצ'ק והמשיכו להתקדם לביתם.

כשנכנסו לביתם, דבר ראשון שאמר להם אביהם היה: "הקשיבו ילדי, מרגע זה, אנו נמצאים בין נוצרים, גויים, אי אפשר לדעת מה תהיה תגובתם אם ידעו שאנו יהודים. לכן, מבקש אני מכם, היו זהירים! אל נא תדברו ביידיש אפילו אם אנחנו בבית, דברו אך ורק בפולנית. וזכרו גם ששמותיכם שונו, אל תקראו אחד לשני בשמותיכם היהודים אלא רק בשמותיכם הפולניים. כולם זוכרים מהם שמותיהם החדשים?" "כן" ענו כולם בשקט. "מצוין. ועכשיו, לכו לראות את חדריכם החדשים, החלוקה לחדרים היא כמו שהיינו בביתנו שבוורשה. חדר של בנים, חדר של בנות, החדר של יוס'ל והחדר של אמא ושלי. כשתסיימו לסייר בבית אולק, נינה ואנושקה ילכו לישון וטדיאוש, סטניסלב ומריה יעזרו לאמא ולי לסדר את הבית."
"כן אבא," ענו והלכו לראות את חדריהם.
לאחר שפרקו את החפצים מהעגלה, התקינו מיטות והציעו אותם, שלושת הילדים הקטנים- אולק, נינה ואנושקה שכבו לישון במיטותיהם ואילו ההורים בסיועם של שלושת הילדים הגדולים- טדיאוש, סטניסלב ומריה סידרו את הבית והציבו כל דבר שהביאו איתם במקומו. בינתיים השמים התבהרו באיטיות וכשטדיאוש הביט בשעונו הוא נוכח לדעת שהשעה היא ארבע וחצי לפנות בוקר ואז חש שהלחץ הולך ומתפוגג ובפעם הראשונה מאז שאביו העיר אותו באישון הלילה בבהילות, הרגיש בעייפות שגוברת עליו עם כל שנייה שעוברת.
הוא הרגיש שהוא הולך להתמוטט מרוב עייפות, הרי עבר עליו לילה לבן, כמעט ללא שינה.
הוא הניח את אלבומי התמונות שנשא באותו רגע ואמר: "אמא, אבא, סטניסלב, מריה, בואו נלך לישון. מצפה לנו היום יום ארוך, יש לנו בערך שעתיים לישון, בכפר מתעוררים מוקדם."
"אני מסכימה איתך, טדיאוש" אמרה הלנה "כדאי שנאגור כוחות. לילה טוב."
ואז הוסיפה בחיוך: "או יותר נכון להגיד כבר בוקר טוב."
הם הלכו לישון למשך שעתיים בלבד, לאחר לילה לבן ללא שינה.

***
קוקוריקו, קוקוריקו….
מריה פקחה את עיניה. לרגע חשבה שכל מה שקרה היה חלום מוזר ותו לא, אך ממתי תרנגול קורא בעיר? וממתי מחלון חדרה נשקף נוף שדות?
כנראה שלא חלמה, היא בכפר עם משפחתה. הם ברחו מוורשה כי הם יהודים והגרמנים רוצים להרוג אותם.
"מ-ר-י-ה! נ-י-נ-ה! א-ו-ל-ק! קומו!!!" קראה הלנה מהמטבח.
"טדיאוש וסטניסלב כבר קמו." אמרה והפעם הופיעה בפתח חדר הבנות כשסינר עוטף את מותניה ומטפחת מכסה את ראשה.
"ההא.." פיהקה והתרוממה לישיבה. "איזה ריח טוב אמא! מה הכנת לארוחת בוקר?" אמרה כשהיא כבר ערנית לגמרי. "ביצה, לחם טרי וגבינת עיזים. אבא נסע היום בבוקר לקנות עז, פרה, חמש תרנגולות וכמה שקי חיטה, כך יהיו לנו חלב, ביצים, לחם, גבינות ועוד כל מיני מצרכי מזון נחוצים ומאכלים טעימים..ועד שהחיטה תצמח יקח עוד זמן, לכן אבא קנה גם לחם"
"איפה כולם?" שאלה מריה. "אבא, טדיאוש וסטניסלב הלכו לזרוע חיטה בשדה שקנינו ביחד עם הבית, אולק כרגע התעורר ועכשיו הוא מתארגן, אנושקה משחקת בחצר-רודפת אחרי התרנגולות ואילו את ונינה תתארגנו ותבואו לעזור לי לנקות את הבית ואולי גם נחפור ערוגות בגינה ונשתול בהן ירקות".
"יש!! בסדר אמא!" אמרה וקפצה ממיטתה לכיוון מיטתה של נינה שהסתובבה לצד השני והמשיכה לישון, בעודה צוחקת ומדגדגת את נינה "נינה, נינה!! לא שמעת את אמא, בואי כבר, קומי! עצלנית שכמוך!!
נינה, שהייתה רגישה לדגדוגים, ומכל דגדוג קטן הייתה קופצת, צחקה צחוק גדול ומדבק עד שגם הלנה לא יכלה להתאפק ופרצה בצחוק למראה שתי בנותיה שנראו כמו גוש אחד ודגדגו אחת את השנייה בלי הפסקה בעוד נינה זועקת מצחוק בדיבורה הילדותי: "די! די! מדדג לי! אמא, הצילו!! תדידי למריהההה!!"
"טוב, זהו בנות. יש הרבה מה להספיק היום, הזמן קצר והמלאכה מרובה. הפסקנה בבקשה לשחק והתחלנה להתארגן". וכשהבנות לא הקשיבו, השתמשה הלנה בקלף המנצח ואמרה: "אתן לא רוצות לאכול ארוחת בוקר? שמעתן מה יש לאכול, אתן לא רעבות?" מיד, כשסיימה את המשפט, הפסיקו נינה ומריה להתגושש וזינקו מהמיטה."
"אנחנו אוצות לאכול! אנחנו אוצות לאכול!" אמרה נינה. "כן, כן!" חיזקה אותה מריה.
"אם כך, לכנה ליטול ידיים ולשטוף את פניכן ולאחר מכן אביא לכן בגדים ונאכל ארוחת בוקר טעימה".
כעבור עשר דקות היו מריה ונינה לבושות ומוכנות לארוחה. הן התיישבו ליד השולחן יחד עם הלנה, אימן ואולק אחיהן ואכלו מכל טוב האוכל הכפרי. כשסיימו, ברכו ברכה אחרונה וכל אחד פנה לעיסוקיו. אולק הלך לעזור לאביו ואחיו בשדה ויחד איתו הלכה נינה כשבידה קנקן מים צוננים המיועדים לאביה ולאחיה העובדים בשמש הקופחת על ראשם. ואילו מריה והלנה פנו להשליט סדר בבית. ראשית הן החביאו את ספרי הקודש, את התפילין, את הפמוטים ואת גביע היין לקידוש במחבוא שהכינו אתמול סטפן וטדיאוש כדי שאנשים שיבואו לבקר בביתם לא יגלו את יהדותם. כשגמרו את משימתן זו חזרה נינה מהשדה והצטרפה לעבודה. שנית לקחו שמונה ארגזים בינוניים בגודלם כדי שישמשו תחליף לארון הבגדים שהשאירו בוורשה והכינו לכל נפש במשפחה ארון מאולתר שבו אכסנו את בגדיה. שלישית תלו ווילונות על החלונות ופרסו שלושה שטיחים, אחד קטן בכניסה לבית ושני ושלישי גדולים בחדר ההורים ובשטח שבין חדרי השינה. לבסוף, קיבל הבית צורה חמימה וביתית שמהנה לשהות בו.
כשהשמש כבר עמדה במרכז השמים, מה שאומר שהגיעה שעת הצהריים, גמרו בנות המשפחה לחפור ערוגות ולשתול בהן סוגי ירקות שונים ונכנסו הביתה כדי לערוך את שולחן האוכל ולהכין את ארוחת הצהריים. בדיוק כשגמרו, חזרו הבנים מהשדה אדומים ממאמץ ומזיעים וסיפרו שהיה להם מזל טוב ושכנם לחלקת האדמה הציע למכור להם עוד חלקה קטנה. הם הסכימו ברצון וישר כשגמרו לזרוע את השדה סיכמו עם שכנם שילכו לביתם כדי לקחת כסף ויחזרו לסגור איתו עסקה. כשגמרו הבנים לספר, הלכו לשטוף את פניהם ומיד לאחר מכן הלך סטפן לבדו למסור לשכנם את הכסף ולסכם איתו את תנאי העסקה.
כשחזר, חיוך היה נסוך על פניו. הוא התיישב ליד השולחן ולפני שהחל לאכול סיפר שהוא עשה עסקה מצוינת ובנוסף לשדה השיג גם זרעים של תירס וכבר לאחר האוכל הוא ייגש עם הבנים לחלקת האדמה החדשה והם יזרעו את הזרעים החדשים. כולם שמחו והחלו לאכול כשהם מפטפטים ביניהם על מה שחוו עד עכשיו בכפר. כשגמרו לאכול הלנה הלכה להשכיב את אנושקה במיטתה הקטנה, הבנים הלכו לשדה והבנות- מריה ונינה יצאו החוצה כדי להכיר את כפרן החדש. הן טיילו להנאתן כשלפתע ראו שלוש ילדות קטנות קופצות בחבל ושתי ילדות מבוגרות יותר מסובבות את החבל. מריה ונינה התקדמו לעבר הילדות, כשהילדות ראו אותן הן הפסיקו לשחק ובחנו אותן במבטן. מריה ונינה הציגו את עצמן וגם הילדות הציגו את עצמן והציעו להן להצטרף למשחקן. כך הכירו מריה ונינה את אנקה, אירנה, הניה, גרטרודה ואווה. אנקה, אירנה והניה הן בנות גילה של נינה ואילו גרטרודה ואווה הן בנות גילה של מריה. מאוחר יותר התברר לנינה ומריה שאנקה היא אחותה של גרטרודה, אווה היא אחותה של הניה ושלאירנה יש רק אחים בנים.
כשגמרו הבנות, החברות החדשות, לשחק יחד בחבל, הלכו מריה ונינה הביתה בהרגשה טובה וחשבו לעצמן:"איזה יופי, יש לנו חברות חדשות במקום הזר הזה, לא נהיה לבד…"
מלבד העובדה שיש להן עכשיו חברות חדשות, השיגו מריה ונינה עוד יתרונות. למשל, הן גילו שלאירנה יש אח בגילו של אולק ושלגרטרודה ואנקה יש אחים בגילאים של סטניסלב וטדיאוש. כך אולק, סטניסלב וטדיאוש לא יהיו בודדים ומשועממים בשעות הפנאי שלהם ולא רק למריה ונינה יהיה מה לעשות. זאת ועוד, גילו מריה ונינה שהניה ואווה גרות בבית צמוד לביתן וכך יוכלו לתקשר גם דרך החלונות בבית.

***

כך עברו להם שבעה חודשים מאז שמשפחת ולדיצ'ק הגיעה לכפר, היבול שגשג, הילדים רחשו להם חברים חדשים וכך גם ההורים. בקיצור, המשפחה התאקלמה יפה בכפר.
עוד ועוד ידיעות הגיעו לכפר בנוגע למלחמה המשתוללת בעולם, גורלם של בני העם היהודי, התקדמות הכיבוש הגרמני בעולם וההפצצות הבלתי נגמרות על וורשה, ועל פולין בכלל.
גם על הכפר לא פסחה המלחמה, אולי הרגישו אותה במינון נמוך יותר אך היא בכל זאת הייתה שם, כל הזמן, המלחמה. הגרמנים, שכבשו את הכפר עוד בימיה הראשונים של הפלישה לפולין נכנסו מדי פעם לבתים ולקחו מכל הבא ליד. תבואה, חיות, לחם ועוד כהנה וכהנה.
אך מה שהיה עוד יותר מפחיד בשביל אחדות מהמשפחות, ביניהן משפחת ולדיצ'ק, הוא התפרצויות הגרמנים לבתים ללא התראה מוקדמת כדי לחפש יהודים ופרטיזנים מסתתרים.

***
(הלנה)
לפני כמה ימים התפרצו לבית שוב הגמנים הארורים האלה. סטפן והבנים היו בשדה, נינה היתה אצל אירנה, מריה הייתה אצל גרטרודה ואיתי בבית הייתה רק אנושקה הקטנה. פעם אחת, אחד החיילים מעד, הוא התעצבן ובעט בקיר. הרגשתי שאני על סף התמוטטות, אני בטוחה שהחוורתי. בבעיטתו, דפק החייל סנטימטרים ספורים ליד המקום בו החבאנו את חפצי הקודש היהודיים. אם היה מגלה את המחבוא, אני לא רוצה לחשוב אפילו מה היה קורה לנו.
הם הלכו סוף סוף, הרשעים.
אני לא מאמינה, הם הפכו את כל הבית! לקח לי אחר כך שלוש שעות לסדר הכל בעזרתן של נינה ומריה.
טוב, לפחות הם לא גילו שום דבר על יהדותינו או על הפרטיזן שמתחבא בבור המסווה מתחת למיטתו של טדיאוש. כן, אנחנו מחביאים פרטיזן פצוע. אני יודעת שזה מסוכן, אבל מה יכולנו לעשות? הוא היה כל כך מסכן ופצוע, נראה רק כבן שש עשרה…
כבר עבר שבוע מאז שהוא אצלנו והוא רק הולך ומחלים. בעוד יומיים כבר יחזור ליער.
שהא-ל יעזור לו, אמן.


תגובות (3)

איזה יפה!!!
טלוש את כישרון מהלך על שתיים(ואני יודעת את זה)!!!!!
רק אולי כדאי שתחלקי או תקצרי את הפרקים כי הם א ר ו כ י ם

31/07/2011 21:46

תודה..=]
כן, תודה על הרעיון, אני פשוט אחלק את הפרקים..

01/08/2011 17:11

זה מהמם!!! ואני מסכימה עם יהלה על חלוקת הפרקים- את יכולה לחלק לפי דוברים (הלנה, טדיאוש וכו')…
מצפה להמשך!!!

09/08/2011 16:57
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך