המלחמה ההיא- פרק ד'- ההלשנה/ חלק א'

בס"ד

אולק, מריה, נינה ואנושקה שיחקו להנאתם בסלון בעוד ריח התבשילים של אימם עולה מן המטבח ומדגדג בקצה אפם. הם ידעו שעוד מעט יוכלו גם לאכול מהמטעמים שאמם טורחת עליהם כבר שעה שלמה לכבוד הארוחה החגיגית שבה יציינו את יום הולדתו של סטניסלב, יום הולדתו השניים עשר.
הילדים שיחקו בהנאה אך חיכו בקוצר רוח לזמן שבו יחזרו סטפן, טדיאוש וסטניסלב מן השדה ואז יוכלו להתחיל בסעודה. לפתע נשמע קול נפץ. בטרם הספיקו הילדים לקום ולראות מה הוא מקור הרעש, התפרצה לחדר אימם, הלנה, כשפניה לבנות כסיד ושריטה קטנה ומדממת מעטרת את רגלה הימנית. "אמא! מה קרה?" שאלה מריה בבהלה. "זה לא חשוב עכשיו" אמרה האם. "מה שחשוב עכשיו זה שהלשינו עלינו לגרמנים. מישהו גילה את יהדותנו. זה מסוכן מאוד! אך זה לא הזמן לדיבורים. אולק, רוץ לשדה הכי מהר שאתה יכול וקרא בדחיפות לאבא סטניסלב וטדיאוש". מיד בסיום דבריה פרץ אולק בריצתו המהירה לעבר השדה ונעלם.
לאחר כדקה, פרץ סטניסלב הביתה כשהוא מדמם מרגליו, מידיו ומראשו, שערו פרוע, מכנסיו קרועים והוא ממרר בבכי. הלנה הושיבה אותו על כיסא במטבח, ניקתה את פצעיו ושאלה אותו בדאגה: "מה קרה לך, בני? מישהו פגע בך?" סטניסלב ניסה לדבר אך לא הצליח והדמעות שבו להציף את עיניו בבכי מחודש. כשנרגע כמעט לגמרי, החל לספר: "קטפנו את התירס, אבא טדיאוש ואני. כבר אז חשתי שמישהו נועץ בגבי מבטים. הסתובבתי לאחור וראיתי קבוצה בת עשרה נערים בערך מתלחששים ומסתכלים עלינו. חשבתי שזה לא נורא והמשכתי לקטוף. כמה זמן לאחר מכן, אבא ביקש שאלך להביא קנקן מים צוננים כדי להרוות את צימאוננו. הסכמתי בשמחה ופתחתי בהליכה מהירה לכיוון הבית. כשכבר הייתי די קרוב הביתה, צצו משום מקום, עשרת הנערים שהסתכלו עלינו מרחוק, רק אז שמתי לב למבט רווי השנאה שיש בעיניהם. המשכתי ללכת והתעלמתי מהם כשלפתע, התנפלו עלי כל הקבוצה וצעקו: "יהודי מסריח!", "יהודי מלוכלך!", "יהודי שקרן!" ועוד כל מיני מילות גנאי על היהודים. הם הכו אותי בכל מקום אפשרי. רק כשסיימו החליטו לברר האם השמועה נכונה ואני באמת יהודי, הם הורידו לי את המכנסיים וכשראו את מילתי רצו לתת לי עוד מנת מכות. צעקתי והתנגדתי ולבסוף הצלחתי לברוח מהם ורצתי, רצתי, רצתי מהר הביתה".
הוא התנשף ואז המשיך: "אמא, מישהו גילה שאנחנו יהודים. צריך לברוח מהר, לפני שהגרמנים ישמעו על כך!"
"כן מתוק שלי, שמעתי את זה משתי שכנות שהסתודדו בחוץ, הם הסתודדו יותר מדי בקול, אז שמעתי ומיד שלחתי את אולק לקרוא לכם מהשדה, לא ראית אותו?" שאלה הלנה. "אה..עכשיו כשאני נזכר, כן, ראיתי אותו כשהם הכו אותי וסימנתי לו לברוח משם וללכת מדרך אחרת כדי שלא יפגעו גם בו". בדיוק כשסיים לדבר, פרצו לבית סטפן, אולק וטדיאוש.
"כולם לקחת את התרמילים הקטנים שארזנו בהם את הציוד מוורשה ולשים בהם אלבום תמונות אחד וחפץ קודש אחד. לאחר מכן התאספו פה במטבח ואמא ואני נעזור לכם להכניס קצת אוכל ובגדים ולארגן את שאר הדברים". כך אמר סטפן בעודו תופס פיקוד והולך להביא את התעודות המזויפות.
התחילה קדחת אריזות. כולם התרוצצו בבית בחיפוש אחר דברים נחוצים, כולם היו מבוהלים ולחוצים. אנושקה, שלא הבינה מה קורה, הושפעה מהלחץ הכבד ששרר בבית ופרצה בבכי.
מריה רצה אליה מיד והרגיעה אותה.

"כולם גמרו?" שאל סטפן.
כולם הנהנו בראשיהם לאות הן. "טוב. אני הולך להביא את הפרטיזן מהמחבוא, כשאמא תחליף את תחבושותיו אתם תעמדו בחלונות כדי לוודא שאין אף אחד מתקרב לבית. אם תראו מישהו תנו סימן".
"בסדר אבא" ענו כולם. סטפן הלך מהר להוציא את הפרטיזן מהמחבוא וכולם התמקמו ליד החלונות בבית. הלנה כבר הייתה מוכנה עם התחבושות ביד כשלידה עמד כיסא, המתח הורגש באוויר. סטפן נכנס למטבח תומך בפרטיזן.
הלנה מיד הושיבה אותו על הכיסא והחלה מטפלת בו במהירות, כאילו היא מתחרה במישהו.
לפתע, כשהלנה הייתה כבר בתחבושת האחרונה, אמר סטניסלב בבהילות: "הגרמנים עורכים ביקורת. הם בבית החמישי מפה, מה עושים?"
"כולם לעמוד ליד הדלת, הלנה, תמכי בפרטיזן, טד- -"
"לא, זה בסדר" אמר הפרטיזן "אני יכול ללכת לבד. תודה."
"בסדר. הלנה קחי את אנושקה ממריה ועמדי עם כולם ליד הדלת. מריה, את אחראית לנינה, שימי לב שהיא כל הזמן לידך ובמידת הצורך הרימי אותה על הידים. טדיאוש אתה מתגנב החוצה בלי שיראו אותך ובודק את השטח. כשתיתן לנו סימן, נפתח כולנו בריצה זהירה ומהירה לעבר היער שגובל בכפר. זוהי ריצה של כשלוש מאות מטר. כשתרוצו, השתדלו לכופף את גופכם כדי שהגרמנים לא יבחינו בכם. ברגע שאחד הגרמנים יבחין בנו ויקרא לחבריו, הם יתחילו לירות. במצב כזה, כולכם תרוצו הכי מהר שאתם יכולים ותתחמקו מהיריות. כשתגיעו ליער, על תעצרו, המשיכו לעומק היער והשתדלו לשים לב שאתם ליד מישהו מהמשפחה. לאחר שנגיע למקום בטוח, נעצור ונשקול את צעדינו הבאים.
הכל מובן?" כולם הנהנו בראשיהם וסטפן אמר: "טדיאוש, צא". כולם היו במתח. כעבור כמה שניות טדיאוש סימן לכולם לבוא והם פתחו בריצה.