המשרת פרק 1

"טורווד!" שם המשפחה שלי מהדהד בין קירות האולם הגדול. אני מזנק ונעמד בעמידת דום מגושמת. "טורווד! שוב פעם נרדם בזמן העבודה! קח את המטאטא ותתחיל לעבוד! ואם עוד פעם אחת אני תופס אותך ככה ואתה תסתבך בצרות צרורות אני ברור?!" "כן אדוני" אני ממלמל חלושות ומתחיל לטאטא. ככה זה כשאתה משרת. אתה עובד כמו חמור ימים ולילות בשביל לרצות אצילים עשירים ובעלי הון, ובתמורה אתה מקבל משכורת אותה אתה יכול לחסוך (אם אין לך משפחה, מלגת לימוד, דירה שכורה או בעיית שתיה) או להשתמש בה בשביל לדאוג לצרכים אישיים חשובים (פחות או יותר כל מה שהרגע הזכרתי). לי אין משפחה. אני יתום. השם שקיבלתי בבית היתומים הוא קאבן (ראש קש בסרינית עתיקה). נקראתי כך משום שחשבו אותי לגולם אטום אם קש במקום שכל. לא אהבתי את השם הזה. למען האמת, אני הייתי היתום היחיד בבית היתומים שידע את שמו האמיתי. השם שלי הוא זאפיר. בסרינית עתיקה, זאפיר הוא שמה של רוח ההרים הצלולה והצחה אשר יש אומרים ששאיפה אחת ממנה יכולה לפקח כל שיכור באשר הוא, הרוח אשר יש אומרים שמחדדת את החושים ומחזקת את התודעה. ההורים שלי נתנו לי את השם הזה בגלל העיניים. אני זוכר שלילה אחד, בבית היתומים, זוג צעיר אחד נכנס לתוך המבנה שבו גרו הנערים. אלה היו אישה וגבר, שניהם מצחקקים ומתנודדים מצד לצד. פתאום הגבר הצביע עלי. "את זה אני רוצה! מה את חושבת מרגרט? הוא ירוץ סביבך כל היום וישרת אותך! זוהי מתנה הראויה לאישה כמוך!" הוא ציחקק והתקרב אלי. לפני שהבנתי מה קורה הוא תפס אותי בצווארון החולצה שלבשתי והביט בי כשחיוך זדוני על פניו. שאר הילדים ישבו בשקט ובהו בו, אילמים מפחד. אני עצמתי את עיני והכנתי את עצמי לכל מכה שלא תבוא כשהאיש אמר: "תפתח את העיניים ילד! אני לא מעוניין בפחדנים." הוא ניער אותי ואני נאנקתי בפחד. לא הייתה לי ברירה אלא לציית. פתחתי את עיניי ובהיתי בעיניו המזוגגות של האיש. פתאום החיוך ירד מפניו. לאט לאט מבטו החל מתמקד יותר ויותר. הוא הניח אותי על המיטה והביט בידיו באימה. "אלוהים אדירים מה קרה כאן?!" הוא צרח ולקח צעד אחורה. מאחוריו האישה ששמה מרגרט המשיכה לצחקק כאילו דבר לא קרה. האיש העיף בי מבט אחרון מלא אימה, תפס בידה והם הסתלקו. כעבור מספר דקות נכנסה לחדר ברטה המטפלת הזקנה וסימנה לי בידה לבוא איתה. קמתי ויצאתי מהחדר, משאיר את חברי היתומים פעורי פה ומוכי הלם.