המשרת פרק 3

אני מסיים לקרצף את הרצפה ופונה לצאת מהדלת האחורית כשהדלת הקדמית נפתחת ודמות צועדת פנימה. "הנסיך" אני שומע את קולו של משרתו האישי של הנסיך. אני כורע ברך מיד ומשפיל מבט. אסור לעמוד בנוכחותו של הנסיך ללא רשותו. כמו כן גם אסור להביט בו. "עמוד בבקשה קבאן." אני קם, עדיין משפיל את מבטי. "מחר אני יוצא למסע קטן לעיר טמפליו בשביל להסיע לכאן את העלמה ויולה, ארוסתי. אני זקוק למשרת טוב וחסון שלא מתווכח הרבה. מאחר ומשרתי המליף עליך מקרב לב, הטרחתי את עצמי לבוא עד בלום בשביל לבדוק את יכולותיך." אני שם לב שהמשרת האישי שולח אלי מבט ארסי. תמיד שנאנו אחד את השני. הוא ניצל כל הזדמנות להרחיק אותי מהטירה. אני לוקח סיכון ושולח אליו חיוך מתריס מלווה במבט קפוא ככל האפשר. הוא רוטן ומסובב את ראשו. "זקוף את ראשך קבאן. והזדרז, אין לי זמן לגינוני החצר הארורים הללו." אומר הנסיך. אני זוקף את ראשי והוא מתחיל להסתובב סביבי, כאילו מוודא שלא חסרים לי איברים. "אמור לי קבאן, האם אתה מבין בשפה העתיקה?" הוא שואל "מעט אדוני" אני משיב ומביט ישר קדימה, נמנע מלהביט בו ישירות. "טורטאל נורד סאפיז?" (האם למדת ממישהו?) "כן אדוני. האומנת שלי בבית היתומים לימדה אותי מעט. אך איני דובר כמו שצריך ויכולת ההגיה שלי עלובה ביותר." "אני רואה. האם אתה יודע קרוא וכתוב?" הנסיך ממשיך לשאול. "כן אדוני. זאת לימדו אותי היטב בבית היתומים." "נהדר!" הוא מחא כף בסיפוק. "גרגור! הכן לנער סוס. הוא הולך ללוות אותי במסעי לטמפליו!" הוא ניפנף בידו והמשרת יצא מהחדר בגב כפוף כשהוא ממלמל לעצמו בשקט. הנסיך צועד צעד לקראתי. הוא גבוה וזקוף כמו סרגל, בגדיו הכחולים עם עיטורי הזהב מתאימים באופן מושלם לגלימתו השחורה ולשיערו הזהוב שהתנופף ברוח אחר הצהריים שחדרה לאולם. "ספר לי, קבאן, האם אתה משץמש בעדשות מגע צבועות?" גל של זיעה קרה מכה בי. "כן אדוני." אני פוסע צעד קטן אחורה. "מעניין. האם אתה קצר ראייה?" "לא אדוני. אני פשוט רואה מטושטש מעט והעדשות מחדדות את הראייה שלי במעט." "אכן, אכן," הוא ממלמל. משתררת שתיקה ארוכה כשלבסוף הוא נפרד ממני לשלום ויוצא מהחדר. אני משחרר אוויר. אם הוא היה מבקש ממני להסיר את העדשות זה היה יכול להיות היום האחרון שלי. אני יוצא מהאולם בחיפזון וצועד למגורי המשרתים. אני צריך לארוז לקראת המסע לטמפליו, עיר המקודשת לזאפיר.