הנבחרים – פרק 1

נשמתי נעתקת כשאני מחליקה מהצוק. רגליי נעות לרגע באי שקט לרגע – ואז הן כבר באוויר. המעידה שלי נראית כנצח אבל מדובר רק בחלקיק השנייה.. שנותן לי רק לשלוח את היד לשמיים ולקוות שיבוא הגיבור שיתפוס אותי, כי חייב להיות אחד. הדבר האחרון שראיתי היה שמיים, שמיים מעוננים ושחורים,ללא קרן אור. כמה זמן לא ראיתי קרן אור. כמה ציפיתי לאחת..
אני נופלת אל התהום החשוכה וידי עוד באותה התנוחה, מחכה שמישהו ייקח אותה. עיני לא רואות דבר מלבד חושך אפל ואני מסוגלת לחשוב רק דבר אחד : אני אפול לנצח.
לעולם לא אמות, ולתמיד אסבול, תלויה בחשכה הנצחית והקרה מלאה בייסורים, מחכה שמישהו ייגאל אותה מהם, בידיעה שזה לא יקרה.. מחכה לקרן אור, הקטנה שבקטנים, שתגמור לי לעוף חזרה אל השמיים, שלא תיתן לי ..ליפול.
וככה אני תלויה לי באוויר, ללא שום דבר מלבד המחשבות. אינני יכולה לזוז וגופי רפוי, ונדמה לי שגם עם הייתי מסוגלת להזיז משהו – הוא היה מתנפץ. כמו ליבי.
'לפחות עיני מסוגלות לנוע',אני נאנחת בלי קול ומבטי עובר על סביבתי.
חושך,חושך טורף, ואני חושבת שגם סלעים. סלעי הצוק, הצוק עצמו כמובן.
'איך בכלל נפלתי ?' אני שואלת את עצמי. 'איך הגעתי למצב הזה ?'
אני חוזרת אל ההתחלה, מהיכן שהכל התחיל, מאיפה שהתחלתי את מסעי ומאז שפגשתי אותם. הנבחרים.
________________________________________________________________
"תעקבי אחרי האור".
עיני מטיילות להן מפה לשם, מהקיר הימני לדלת, וממנה לחלון,ששם האור נעלם קליל ובמקומו אור השמש החזק גורם לי לעצום את עיני.
" טוב,טוב.. עם עכשיו תוכלי שוב להראות לי את עיניך."
אני פותחת את העיניים שלי והוא מתקרב, תופס בפניי באגרסיביות וכמעט מוציא לי את העין עם הפנס הישן שלו.
זאת הקליניקה של ד"ר עזרן, רופא העיניים הנודע לשמצה במשפחה שלי. אני באה אליו לבדיקה מידי שנה, אך אני לא רואה את הטעם. כל הזמן אותו דבר, כל הזמן אותן תוצאות ותמיד אותן בדיחות לא מצחיקות.
הוא משחרר אותי ופונה למחשב שלו. נהדר. יש לי רבע שעה לגלוש בפייסבוק.
אני מוציאה את האייפוד מכיסי ומסתכלת עליו בחצי עין, מוודאת שהוא לא כועס. אחרי שאני רואה שהוא עסוק בשלו , אני מכניסה את האוזנייה שעובדת לאוזן אחת ואת השנייה מניחה על היד, נכנסת לפייסבוק ונסחפת לכמה זמן לתוך המנגינה.
המילים מהפנטות אותי והרגשה רעה מתחילה לבצבץ בתוכי,הרגשה שמשהו קורה.. אני מורידה את מבטי לאייפוד ולא מוכנה להרים את ראשי.
"קיאה", אני שומעת במעורפל. אני מעדיפה להתעלם. אין לי הרגשה טובה."קיאה.. "
עוד פעם, הטון שלו לא טוב.
"קיאה .. !"
אני מרימה את מבטי ומתנהגת כאילו לא שמעתי אותו מקודם. אני מורידה את האוזנייה ויושבת זקוף, מסתכלת לו בעיניים וחוששת ממה שעומד לבוא.
"תראי, קיאה.. את באה אליי כבר שנים. מעולם לא ראיתי אצלך שום דבר לא בסדר ותמיד מצבך היה יוצא מין הכלל. אבל כדאי שתדעי.. "
אני לוקחת נשימה עמוקה ועוצמת את עיני.
"הבדיקה שלך עדיין מצוינת לחלוטין. אבל העיניים שלך .. בצבע שונה."
אני פותחת את עיני מיידית ומסתכלת עליו במבט חודר. אני לא מבינה אותו. אני מסתכלת במראה כל יום, אני בודקת את האיפור שלי פעם בשעה, איך זה שלא שמתי לב עם העיניים שלי שונות ? אני דורשת ממנו הסבר.
"תראי.. זה לא משהו שאפשר לראות בעין. רק בבדיקות משמעותיות. לפי הבדיקות, לעיניים שלך יש תופעה מיוחדת במינה.. אני לא יכול לאבחן במדויק מה הבעיה אצלך,ולכן תאלצי לעבור מספר טיפולים על מנת שנוכל לגלות את הבעיה."
משהו בתוכי צוחק עליי בזמן שחלק שני מתחיל לפחד.
העיניים שלי הן בצבע ירוק אצה, או לפחות אמורות להיות. זה אחד הדברים היחידים שבהם אני גאה בי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את זה. תמיד אמרו לי שיש לי את העיניים הכי יפות,וגם אני אני אשמע אנוכית,אני באמת לא רוצה לאבד אותן. אני נותנת לו להמשיך.
" אבל..הטיפולים עולים יותר מידי. אני בספק שההורים שלך יוכלו להרשות את זה."
מבטי נח עליו כמה שניות לפני שאני מתפרצת עליו.
"תגיד לי,מאיפה אתה יודע ? מה אתה יודע בכלל ? אתה חושב שאכפת לי מה תגיד ? אני אעשה את הטיפול הזה ושום בעיה כספית לא תעניין אותי !"
בשנייה הזה אני קולטת שהגזמתי ואני מנסה להתנצל,אבל שום מילה לא יוצאת מפי. הוא מסתכל עליי במבט נוקשה ונאנח לרגע.
"טוב,אז עם כך תמסרי את המידע להורים שלך.אלא עם כן את מעדיפה שאדבר איתם בעצמי."
"אני אדבר איתם", אני אומרת וחוטפת את התיק שלי . "תודה לך.. אהמ, ביי" .
אני רצה החוצה ומבטי חולף על פני האנשים שמחכים. יש לי הרגשה שהם שמעו הכל. אני לא בטוחה למה התעצבנתי. אני מתביישת בי ומנסה פשוט להימלט מפה.
אני דוהרת למעלית ולוחצת על הכפתור שוב ושוב עד שאני רואה שהיא לא עובדת. נשימתי כבדה. אני פונה לכיוון גרם המדרגות ואני רצה במורד המדרגות כשקול הפיצוץ נשמע בחוזקה כאילו מעל ראשי, וכל מה שאני זוכרת הוא שהרמתי את מבטי וראיתי הבזק לבן. ואז הכל נהיה שחור.

___________________________________________________

הכרתי חוזרת אליי אבל עיני מסרבות להיפתח. וגופי מסרב לזוז. ואני מסרבת לנשום.
ברוב חרדתי אני מגלה שאני מחוברת למכשיר הנשמה, מרגישה שזה מנפח את ראותיי בדקירה כואבת וחושבת לעצמי, "איך הגעתי למצב הזה". לפחות אני מסוגלת לשמוע. חבל שהם כלכך מרוחקים. שני גברים אני חושבת. אני מאמצת את השמיעה ומנסה לפענח את השיחה.
"אתה אומר שהיא רצה למדרגות ?"
"כן. לצערה שזה נפל ממש מעליה, אבל זה ממש בלתי מוסבר ! מאיפה זה הגיע ?"
"אין לי מושג.. צוות המדענים שלנו מנסה לחקור את המצב, אבל כרגע .. אנחנו לא יודעים כלום."
"זה ממש מוזר.. בחיים לא ראיתי דבר כזה".
כן,אלו שני גברים. אין לי מושג על מה הם מדברים ,אבל זה נשמע רציני. לפתע אני שומעת קול שלישי מצטרף לשיחה.
"איך היא מרגישה ? מצבה השתפר ?"
הקול מוכר. ממש מוכר. המחשבה מכה בי כשאני שומעת אותם מתקרבים אליי.
"זה נראה כאילו מצבה השתפר.. בוא נראה ". אני מרגישה ידיים מכוסות כפפות ממששות את גופי, את פניי ואת ראשי. אחר כך הם פונות לעיני ופוקחות אותן בכוח. אני שוב רואה.
"דוד מיכאל ! מה..מה קורה פה ?" המילים יוצאות מפי בקלות. אני לא מבינה איך אני מסוגלת להוציא מילה מהפה, אבל אני מרגישה שגם נשימתי הוטבה. יש מסביבי 3 רופאים, אחד מהם הוא כנראה הגבר שטיפל בי כי הוא זה בעל המדים המרשימים ומבט רציני אך רך,השני לבוש במדים פשוטים של אח והוא נראה מעורער, והאחרון מביניהם הוא דודי,רופא העיניים הידוע לשמצה, מיכאל עזרן.
הם המומים. יש כמה שניות של שקט לפני שדוד מיכאל פונה אליי ושואל ברוך, "את בסדר ?"
אני מהנהנת ומבטי עובר עליהם. הם מסתכלים עליי מוזר. ממש מוזר. כאילו נפלתי מהירח או נהפכתי למפלצת.
אני פונה בחזרה אל מיכאל. "מה קרה לי בדיוק ?" אני שואלת מבולבלת בעוד הוא מגרד את עורפו.
"את.. נפגעת כתוצאה מפגיעה קשה בבניין. זה נפל ממש בכיוון המדרגות ולצערינו את בדיוק היית שם.. " הוא מתחיל לגמגם. אני לא מבינה. "מה בדיוק פגע בבניין ?" אני מרגישה שקולי חלש יותר.
"אנחנו לא ממש יודעים.. " הוא מתחיל להזיע. "זה מסובך. בודקים את זה במעבדה עכשיו."
אבל אני עוד אבודה קצת. "אבל.. מה זה היה, צורה, משהו !" אני נואשת לדעת.
הם מחליפים מבטים מפחידים והרופא הראשי מניד בראשו. הם מסרבים להביט בי. זה מפחיד אותי.
מיכאל מסתכל עליי במבט מתנצל ואומר, "אני מצטער, באמת שאני לא יכול לעזור לך בזה."
לאחר מכן הוא יוצא מין הדלת למסדרון בראש מורכן, משאיר אותי עם פה פעור ועם הרופאים המצמררים שנמנעים מלהביט בי.