הנני כאן

מכירים את השיר הזה, "הנני כאן"? שיר יפה, אבל זה לא קשור כל כך…

קוראים לי מיכל, אני גרה בישוב קטן בצפון הארץ, די בועתי במושגים שלנו. אתם בוודאי תוהים מה זה המושגים שלנו, מי אלו אנחנו?
אנחנו אנשים, כמו כל האנשים, אם אג'נדה קצת שונה, סגנון חיים קצת אחר, קצת מוזר…
לאנשים רבים יש דעות קדומות עלינו, הם לא מכירים אותנו…
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שקרה לי, בעצם הרבה סיפורים קטנים, הרבה מכתבים. סבתא שלי אומרת תמיד שמכתבים הם הכל, הם מספרים סיפורים בצורה הכי טובה. כשאנשים כותבים מכתבים הם לא מתביישים במי שהם, הם באמת כותבים, באמת מביעים את מי שהם.

הכל התחיל לגמרי בכוונה (לא כמו מרבית הסיפורים…) אבל הכוונה הייתה מאוד לא רצינית, מדובר בסך הכל במטלה של בית הספר. פרויקט בשיעור לשון לכתיבת מכתבים. המורה שלי ללשון יצרה קשר עם מורה ללשון מבית ספר שהגישה שלו שונה לגמרי מהגישה שלנו, מרוחקים אחד מן השני מרחק מזרח ממערב. קיבלנו כתובות שאליהן צריך לשלוח מכתב בו כתוב קצת על עצמך ועל מה שעולה לך בראש. שלחנו את המכתבים והמורה אמרה שהתלמידים בבית הספר האחר יודעים שהם צפויים לקבל מכתב והם יענו לנו, לא באמת האמנו.
כעבור שבוע וחצי חברה שלי ספרה לי שהיא קיבלה תשובה, הכותבת היא נעה שלום מקריית מלאכי. היא הקריאה את המכתב בכיתה ובכך נגמר הסיפור. אחריה היו עוד שקיבלו, כל המכתבים הוקראו בקול והיו בערך אותו הדבר, עד שנראה היה שאני היחידה שלא קיבלתי מכתב תשובה.
רק כעבור חודש הגיע המכתב, בכתב יד נקי ומסודר, מוקפד עם מילים שבררו אותן היטב. המכתב סקרן אותי, אז עניתי תשובה למרות שזה ממש לא נראה לי הגיוני, ובכל זאת עניתי ואני ממש לא מצטערת.