הנשיכה – פרק 5

כל המחנה התארגן להשתנות. שוב לארוז חפצים. שוב לכסות אוהלים. אפילו אחרי כל הזמן הזה אני עוד לא התרגלתי. אני אורזת את הבגדים שלי ומשאירה בגדים לאחרי ההשתנות בצד. דניאל יושב בצד וצופה בי, משועמם. מספר החפצים האישיים שלו כל כך קטן שזה מטריד, אבל אני לא מעלה את זה לדיון.
"זה חייב להיות כך?" הוא תהה בקול.
"מה חייב להיות כך?" שאלתי בהיסח דעת.
"את יודעת, כל המציאות הזאת. נגיד ואני לא אצליח לרפא אותנו, אז זה אומר שכל חיינו נהיה זאבים? אנחנו אפילו לא זוכים בחיים ארוכים כמו בספרים, וזה יישאר ככה עד שנמות מקסימום בגיל תשעים. אלה חיים בכלל?"
נאנחתי וסגרתי את הארגז עם הבגדים. "לא ממש. אבל זאת עובדה, דניאל, כמו שעלי שלכת נושרים בסתיו". הרמתי את הארגז ושמתי אותו בערמה. עברתי לארוז את המחברות שלי.
עכשיו היה תורו להיאנח. הוא קם והחליף מקום ישיבה.
"וככה זה יהיה תמיד", הוא אמר בתסכול. "אנשי הזאב משתנים והערפדים מוצצים דם ונשארים נצחיים".
"אבל אין דבר כזה ערפדים", הסתכלתי עליו במבט מוטרד, "זה מיתוס".
"גם אנשי זאב הם מיתוס".
יש משהו בדבריו. העברתי את המחברת האחרונה וקלטתי שסיימתי לארוז. "קדימה, בוא נצטרף לכולם" אמרתי לדניאל. הוא הביט בי באי רצון. "יש… יש לי תכניות, את יודעת".
נשפתי בבוז. "בפעם שעברה אבא שלי כמעט הרג אותך בגלל התכניות האלה. אולי החודש, רק החודש, תוותר על זה?", שאלתי בתקווה. הוא הביט בי כאילו הצעתי לו לקפוץ מצוק בתחתונים בלבד ולצעוק "אני אדם זאב!".
גלגלתי עיניים ומשכתי אותו למקום שבו כולם התאספו. בזמן שחיכינו שעוד כמה יסיימו להתארגן, כל אחד מצא לו עיסוק. אבא שלי צרח על אחד הזאבים שהוא פשוט בושה, קליאו הורידה בזהירות תחבושות לכל הפצועים כדי שלא יפריע להם בהשתנות, דניאל ישב על סלע גדול, היחיד במחנה. בהיתי בו. השיער השטני והבגדים שלו נהיו כהים בגלל שהתחיל להחשיך, מה שהוסיף לו אווירה אפלה. אהבתי את זה, וזה כל כך התאים לו לא משנה כמה הוא יכחיש את זה. כאילו שהוא נולד להיות אדם זאב. הוא הבחין שאני מסתכלת בו והסמיק. "אני נראה זוועה?" דרש לדעת.
"לא" החנקתי חיוך. בדיוק ההפך, רציתי לומר. לא העזתי.
פתאום הוא קם. "אני צריך ללכת. אני חייב לנסות", הוא מלמל והלך, מתחמק מהמבטים של אבא שלי. ידעתי למה הוא מתכוון. רציתי להצטרף אליו, אבל ידעתי שאבא ממש יכעס.
כעבור כמה דקות הירח המלא עלה. הגוף שלי מתחיל לכאוב כאבי תופת. אין לי כוח להיאבק.

* * * * * *

זאבת האלפא הצעירה פסעה אחרי אביה, מנהיג הלהקה. הוא בחן את כולם, בודק שאף אחד לא חסר. היא שמה לב לזאב אומגה צעיר שהצטרף במהירות לאחרים. אביה לא שם לב שהוא איחר. הוא ניגש אליה ושפשף את חוטמו בחוטמה. מסיבה כלשהי היא התרגשה וכשכשה בזנבה.
הזאבה הזאת הייתה אריקה ובו זמנית לא הייתה היא. מחשבה אנושית חלפה לרגע קצר במוחה.
אני כל כך כל כך אוהבת אותו.