הפילוג – פרק 11

פרק 11:

למרות שאמי ביקשה שלא אלך לעבודה היום, אני לא מקשיב לה.
אני אומנם מתעורר מאוחר אבל מחליט להתקדם לכיוון תחנת האוטובוס. אין לי אופניים יותר שאני יכול לנסוע בהם לעבודה.
הייתי בטוח שיהיו לי סיוטים בלילה, אבל לא חלמתי דבר. אפילו לא את החלום שבו המשרדים שלנו עולים באש, הבניין עומד להתמוטט והוא נוטה הצידה וליבי נופלת מהחלון של הקומה העשרים למותה.
כשבאתי הביתה אתמול בערב האורות היו דולקים. אני פתחתי את הדלת וראיתי את אמי יושבת בסלון ושוטר לידה. "אנחנו מחר נפיץ את תמונתו בתקשורת, אם לא נמצא קצה חוט עד הבוקר" הוא אמר לה. ואז הופעתי.
פרצופי היה חבול, ליבי רעד. אמא שלי קפצה עלי בדמעות, השוטר היה המום וישב בסלון. לקח להם כמה שניות להתחיל לשאול את השאלות, איפה הייתי בעשרים וארבע השעות האחרונות. בהתחלה שתקתי, לא ידעתי מה להגיד.
"החלטתי לנסוע בעיר" שיקרתי להם. והם לא האמינו לי בהתחלה, והתקשו לקנות את זה. הם ראו את פרצופי החבול ושיקרתי שנפלתי מהאופניים, הם נשברו ולא מצאו אותם. הם לא האמינו לי שעד עכשיו טיילתי, וסיפרתי שנסעתי רחוק מאוד בעיר והלכתי לאיבוד, ואת הדרך חזור עשיתי ברגל.
"למה לא התקשרת אלי? הייתי באה לקחת אותך!" אמא שלי התעצבנה עלי. והדבר היחיד שאמרתי לה זה שלא רציתי להטריד.
התירוץ שלי היה כמובן לב שבור. אמרתי להם שהחלטתי להעלם כי נפגעתי מאמבר, כי היא הסתירה ממני שיש לה חבר, ושאני אוהב אותה. האם זה גם שקר או אמת?

כשאני נכנס ללובי המפואר של מבנה עיתון האמת, בטי בוהה בי מהדלפק. לוקח לה כמה שניות להבין שאני זה אני והיא קופצת מאושר.
"שמעתי שמצאו אותך, רובי'לה!" היא צועקת ומעיפה את הדפים שהיו לה ביד, היא קמה ורצה לעברי ומחבקת אותי חזק, "אני שמחה שאתה בסדר, דאגנו לך כולם"
"דאגתם לי כולם?" אני שואל בסקרנות, "לא הייתי כאן רק יום אחד"
"זה הרבה זמן יום אחד. ובכל זאת אמבר לא הפסיקה לבכות" היא אומרת, "היא ממש חששה לגורלך, היא פחדה שתעשה לעצמך משהו בגללה"
"בגללה?" אני מופתע. מה אמבר כבר סיפרה להם? האם אני צריך לחשוש.
"אתה יודע, זה לא סוד, נכון?" בטי מביטה בי בדאגה בגלל פרצופי.
"מה היא סיפרה לך?"
"שגילית שיש לה חבר, נפגעת מזה וברחת" בטי אומרת לי, "לב שבור זה הדבר הכי מסוכן שיש"
אני שותק. לרגע מציף אותי פחד לעלות במעלית לקומה העשרים, להביט בכולם ולראות את המבטים המרחמים שלהם. אמבר הפיצה את השקר שלי, כי זה מה שהיא חשבה שקרה באמת – ואני לא יכול להאשים אותה על זה. התזמון של החטיפה שלי אחרי שתפסתי אותה ואת ג'יימס באמת מעורר חשד.
אני נפרד מבטי ועולה לקומה העשרים. כשהדלתות נפתחות אני צופה בכל שמונת העובדים שהגיעו מטעם מסמך השייכות השנה נעצרים מעבודתם. הם מביטים בי ואני מסיט את מבטי מטה.
אני מתקדם כמה צעדים, ולפני שאני מספיק להרים את מבטי קדימה אמבר קופצת עלי בחיבוק גדול. ידיה רועדות.
"אתה הפחדת אותי" היא לוחשת לי, "לאן נעלמת?"
"לא הייתי רק יום אחד, זה לא העלמות" אני אומר לה ומוריד את ידיה, "אני מבין שזה לא הפריע לך ללכת ולספר לכולם שנעלמתי בגללך"
"אני דאגתי לך… פחדתי ש…"
"פחדת שמה?"
"פחדתי שתעשה לך משהו" היא אומרת לי.
"אני לא אעשה לי משהו" אני מביט בה, "במיוחד לא בגלל בחורה כמוך"
פניה נהפכות לחמוצות. היא נעלבה מהמשפט שלי, נעלבה בסגנון החוצפתי שאמרתי לה. מי שרגילה שכל חיי אני איתה, תומך בה ונמצא בשבילה מדבר אליה ככה.
"אני מבין שסיפרת להם שגילית לי שיש לך חבר, אבל לא אמרת להם מי זה החבר שלך" אני לוחש לה ומביט בג'יימס שדואג להסיט את מבטו ממני. מבושה.
"אני מבקשת ממך.. תשמור את זה בסוד"
"רובי!" קולה של דריה צועק מאחורי. אני מסתובב ושמח באותו זמן שהיא קטעה את השיחה הזאת.
"היי דריה"
"אלי למשרד עכשיו!" אומרת דריה בעצבים והיא פותחת את דלת המשרד שלה. אני עוקב אחריה ונכנס למשרד, סוגר את דלת הזכוכית מאחורי ויושב על הכיסא מולה.
היא לוקחת לגימה מהכוס תה שלה ומביטה בי, "מה קרה לך אתמול?"
"הייתי צריך זמן לעצמי" אני אומר לה.
"אז אתה מחליט פשוט להעלם? בגלל שאתה נפגעת מבחורה? זאת הדרך שלך?" היא מתעצבנת עלי, "אתה אדם בוגר, אתה לא יכול להתנהג בצורה כזאת חסרת אחראיות!"
"אני בן שבע עשרה"
"כשהייתי בגילך הייתי בהיריון" היא אומרת לי בפרצוף קפוא, "והייתי מספיק חכמה ובוגרת בשביל להבין שאני צריכה לעשות הפלה בגיל כזה. אז אני מצפה למעט בגרות ממך, למעט בגרות במי שעובד בעיתון הזה"
"אני מצטער, לא אעשה דבר כזה מטופש יותר" אני אומר לה.
"יופי" דריה אומרת לי, "ואני מאמינה שלא תספיק להביא לי היום את הכתבה השישית שלך. אז רק בגלל שאני נחמדה אני נותנת לך עוד יממה אחרונה בשביל לעשות את זה. אז לך עכשיו לעבודה".

אני יוצא ממשרדה של דריה. פרצופיהם של כולם מוסטים כלפי.
"תפסיקו לנעוץ בי מבטים" אני אומר בעצבים ומתיישב במקומי. אדי מסתכל אלי, הוא רוצה להגיד משהו אבל הוא רואה שאני בתוכי נסער. הוא מסיט את מבטו בחזרה למסך שלו ומסיים את הפסקה האחרונה של הכתבה שלו.
אני צריך לחשוב על רעיון חדש לכתבה. הרעיון של איכות הסביבה שרציתי להשתמש בו, עזרת אביה של אמבר נשלל במידי. אני מרגיש שאני צריך לחזור לכתוב על פוליטיקה, במיוחד אחרי מה שחוויתי עם החטיפה הזאת, עם האנשים והיחס שלהם כלפי מתונים. אני מרגיש שהדבר הנכון לעשות הוא לכתוב על הדבר הזה, אבל אסור לי. פשוט אסור.

השעה מאוחרת. כולם כבר הלכו הביתה ואני מוצא את עצמי עדיין חסר קצה חוט לכתבה השישית שלי. אני יושב לבדי במשרדים, מול המחשב השלי ומתחיל לעלות פרופילים בעמודים חברתיים של חברי הפרלמנט של מדינת גרילטה. מחפש כל אמירה שלהם כדי שאני אצליח להוציא מהקשרם ולעשות מזה כתבה. אני מרגיש קצת אכזרי במחשבה שלי, אבל כבר לא אכפת לי מהדבר הזה. איפשהו איבדתי את התמימות שלי בכל הדברים שקרו לי בימים האחרונים. מאמבר וג'יימס ועד החטיפה. מהמבט של אמא שלי, מהלגלוג של השוטר על הסיפור שלי ומהנזיפה של דריה עלי. אני מרגיש אשם על כך שהחלטתי להעלם, כלומר להיחטף, אני מרגיש אשם על זה שאמבר התאהבה בג'יימס והיא רוצה אותו. אני מרגיש אשם על זה שאני לא מפסיק לחלום על ליבי, לחלום עליה נופלת מהקומה העשרים כשהבניין עולה באש ואני לא מצליח להציל אותה.
ליבי. ליבי. ליבי. השם שלה לא מפסיק לרדוף אותי – תחום הכתיבה שלה הוא פוליטי, רק פוליטי. ואני בטוח שיש לה משהו מעניין בשולחן שלה. איזו פיסת מידע שהיא מסתירה.
אני קם ומתקדם לכיוון השולחן של ליבי. הוא נראה חיוור מרוב כך שהיא לא הוסיפה או קישטה אותו בכלל, לא כמו הבנות האחרות שעובדות איתנו. השולחן שלה נראה פשוט כמו ביום שהיא קיבלה אותו.
אני פותח את המחשב שלה, אבל אין לי את פרטי ההתחברות שלה למחשב. אז אני עובד לחטט לה במגירות. הרבה מסמכים, רובם על ראש הממשלה שלנו, מרטין. כתבות, השמצות ודיבורים על שוחד. על כולם היא כתבה כבר.
ואז פתק לבן ומקופל נופל לי על הרצפה מכל הפתקים של ליבי. אני מהר מרים אותו ופותח אותו. מצויר שם כוכב, שבתוכו יש חרב שיוצאת מהקודקוד העליון של הכוכב. הסמל של "הטיהור". לליבי יש את הסמל של האנשים שחטפו אותי.