הפילוג – פרק 15

פרק 15:

אני מתיישב בחדר האורחים. הבית נראה בית חמים מאוד.
אני מביט בתמונות שנמצאות על המדפים, האישה המבוגרת שטוענת שהיא אמה של ליבי מופיעה בתמונות לצד גבר מבוגר גם. הרבה תמונות מצעירותה. אני מנסה להבחין בתמונות של ליבי מבין כל אוסף התמונות שנראה אבל לא מוצא, מלבד תמונות של ילדה, בערך בגיל עשר-שתיים עשרה. אני מביט בעיניה של הילדה הקטנה ומבחין ישר, זאת ליבי הצעירה.
מלבד כמה תמונות שלה בסביבות הגיל הצעיר הזה אני לא מבחין בשום תמונה עכשווית שלה.

האישה המבוגרת חוזרת לחדר האורחים עם קנקן תה. היא מוזגת לי ואני מודה לה.
היא מתיישבת על כורסת יחיד שמתנדנדת ומביטה בי, רואים שקשה לה לתפקד. קשה לה להתנהל.
"אני לא רוצה להישמע חוצפן, אבל רק את וליבי גרות כאן?"
"כן" האישה אומרת ומחייכת חיוך שמביך אותה, "מבחינים שבעלי מת, נכון?"
"אפשר להרגיש את זה" אני אומר, "ליבי לא נמצאת הרבה בבית?"
"ליבי לא אוהבת להיות הרבה בבית, היא בדרך כלל חוזרת מאוחר בלילה וקמה מוקדם בבוקר. היא באמצע שבוע עושה קניות בשבילי ובסופי שבוע מנקה את הבית, היא יודעת שקשה לי והיא עושה את זה"
"לא רוצה להישמע חוצפן, אבל החלטת להביא ילדה בגיל מאוד מאוחר" אני אומר ושולח לה חיוך מביך.
היא משפילה את מבטה מטה. אוחזת בידיה ברעידות, "זה קשה לדבר על זה וכמו שאני מכירה את ליבי היא בחיים לא דיברה איתכם על זה. אבל אני לא האמא הביולגית שלה. קיבלתי את ליבי שהייתה בת שמונה בלבד"
בתוכי הייתה לי הרגשה כזאת. היא לא באמת האמא של ליבי, אפילו לא נראית סבתא שלה. הם מאוד שונות, בתווי פנים ובאופן שבו הן מקרינות את עצמן. ניתן לראות ניצוץ דומה בין הורה לילד שלו, בין קרובי משפחה – אבל בין ליבי לאישה שמולי לא אפשר לראות כלום.
"איך קוראים לך, גברתי?"
"אליזבת" אומרת האישה ומחייכת כשאני שואל את שמה. נראה שזה מעניק לה סיפוק מסוים.
"הרבה זמן אנשים לא שאלו את שמי" אומרת האישה, "בדרך כלל רק אנשים שמבקשים כסף, כמו גובי המיסים, העירייה או האלו שמתקשרים בנוגע לתשלום חשבון החשמל" היא צוחקת. אני צוחק איתה, למרות שהדבר הזה מכאיב לי.
"את בטח לא מבינה מאיפה באתי, מאיפה השאלות שלי" אני אומר, "אני לא רוצה שתרגישי מבולבלת. אבל אני מרגיש שהבת שלך, ליבי, יש בה משהו מאוד מסתורי. יש משהו גדול שהיא מסתירה ואני מרגיש צורך לגלות את זה.. אני מרגיש צורך להיות חלק מזה… אני לא יודע איך להסביר לך את זה. אני מחפש תשובות…." אני מגמגם. לא יודע כיצד להגיד לה את מה שאני רוצה להגיד לה. לא רוצה לספר לה את הסיפורים על ארגון הטיהור, על החטיפה והרצח שראיתי בגן הלאומי. לא רוצה לספר לה כלום.
"גם אני מרגישה שיש דברים גדולים שליבי מסתירה, כשאני מנסה לדבר איתה על זה היא מתחמקת, מתעצבנת ומשקרת לי" אומרת האישה, "כל משפחתה נהרגה בתאונת דרכים כשהיא הייתה רק בת שבע, היא עברה לגור אצל משפחה אומנת והם לא הצליחו להסתדר בגידול שלה. במשך שנה שלמה היא עברה בין שש משפחות. עד שהבת היחידה שלי ובעלה אימצו אותה"
"ומה קרה להם?" אני שואל.
"הבת שלי חלתה בסרטן. היא מתה" אומרת האישה בעצב, "ובעלה הרגיש שהוא צריך לפתוח בחיים חדשים, הוא פשוט עזב את הילדה אצלי. לא יכולתי להחזיר אותה לרשויות הרווחה יותר. הייתי צריכה לגדל אותה, הבת שלי לא ויתרה עליה"
"זה צעד אמיץ, אליזבת" אני אומר לה.
עוברת בי תחושה של רחמים, של תסכול. של משהו גדול יותר שמסתתר. משפחה של ליבי נהרגה לפני עשר שנים בתאונה. ליבי אומצה אצל הרבה משפחות במשך שנה שלמה, שאף משפחה לא הצליחה להסתדר עם הילדה הזאת. יש פה משהו גדול, יש פה משהו שמרגיש לי שקשור לטיהור, שקשור לעובדה שליבי בעיתון האמת. אני יודע את זה, אני מרגיש את הסיטואציה הזאת עוברת בעורקים שלי ואני בטוח בזה.

השעון המעורר מצלצל. ותוך דקות אחדות אני מוצא את עצמי נוסע באופניים החדשות שלי, שהספיקו כבר להשתפשף לעיתון האמת.
אני נכנס במהירות בכניסה ומבחין בבטי מתיישבת בדלפק. אני מחייך לעברה, זה משמח אותי לראות שהיא חזרה לעצמה וחזרה למקום העבודה שלה.
"אני שמח לראות אותך כאן, בטי"
"אני גם שמחה לראות אותך, רובי" היא אומרת לי ומחייכת, "הכאב על התאונה הקשה לעולם לא ישכח, אבל כמו שאומרים צריכים להמשיך לחיות"
"את צודקת" אני אומר לה.
היא מוציאה מהתיק שלה מסגרת של תמונה ותולה אותה בצד על הקיר. תוך שניות אני מבחין שבתמונה מופיעים צ'ארלי, סטפני ובלה.
"זה מחווה יפה" אני אומר ומביט על התמונה, "לשים את התמונה שלהם בכניסה לבניין, בדלפק הכי חשוב, שכולם יבחינו יראו ויזכרו"
"תודה" היא אומרת לי ומרכינה את ראשה, "אם היו אומרים לי שבעוד שנתיים שוב ימותו נערים צעירים שהגיעו לעבוד כאן, אני לא הייתי מאמינה. זה פשוט נראה לי הזוי שאני תולה תמונה נוספת של ילדים קטנים שהכרתי כאן וכבר לא יזכו לראות את העולם הזה"
כשהיא מסיימת את המשפט אני מבחין בתמונה השנייה שתלויה על הקיר. שני נערים צעירים, בערך בגילי מופיעים שם. ואז אני נזכר בסיפור, נזכר בסיפור ההתאבדות של שני העובדים שהגיעו מטעם מסמך השייכות לפני שנתיים והתאבדו בעיתון.
"הם הנערים שהתאבדו לפני שנתיים?"
"בדיוק" אומרת בטי, "ג'ורג' ואמיל. עד היום אני מנסה להבין מה קרה להם, הם היו כל כך מלאי שמחת חיים. חברים כל כך טובים. זה לא הגיוני לי שהם החליטו לשים קץ לחייהם, זה פשוט לא הגיוני"
"לפני עשר שנים הייתה תאונת דרכים גדולה, משפחה שלמה כמעט נהרגה שם. שמעת על זה משהו?" אני שואל אותה. מקווה להשיג פיסת מידע.
"במדינה שלנו קורים כל תקופה תאונות קשות, מרוב כל המקרים הקשים אני כבר לא זוכרת מה קרה" אומרת בטי, "אבל אם זה חשוב לך, זה בטוח היה מופיע בעיתון. כל תאונה שיש, במיוחד תאונות שמחסלות משפחות שלמות מופיעות תמיד בעיתונים. אתה מוזמן לרדת לארכיון"
"ארכיון?" אני שואל.
"כן" אומרת בטי, "הארכיון של העיתון נמצא בקומה מינוס אחד בבניין. יש שם עותקים של כל העיתונים שהודפסו, אתה תמצא שם כל מידע שקרה במדינה הזאת בשנים האחרונות"

דלתות המעלית נפתחות. אני מוצא את עצמי בקומה מינוס אחד. ריח של נייר בכל מקום.
הקומה הזאת נראית נטושה, נראה שיורדים אליה מדי חודש רק על מנת לעדכן את העיתונים האחרונים. מלבד זה אין ערך נוסף לקומה הזאת.
מדפים וקלסרים בכל מקום. מסודרים לפי שנים וחודשים. תוך שניות אני מוצא את עצמי בקלסרים של שנת 2112, השנה שבה משפחתה של ליבי מתה. מכאן אני צריך להתחיל לנחש את החודש שהיא מתה.
אני מתחיל לעבור על הקלסר של חודש ינואר, מדפדף בכל הכתבות שעל העמוד הראשי. אם לפי דבריה של אליזבת כל משפחתה של ליבי מתה אז זה חייב להיות על העמוד הראשי.
אני עובר לקלסר של חודש פברואר, לקלסר של חודש מרץ וחודש אפריל. לא מוצא שום מידע. אני מתחיל כבר להתייאש.
אני פותח את הקלסר של חודש מאי. מביט בכותרת של העיתון הראשון שמופיע שם – הראשון במאי שנת 2112. עיני מתחילות לקרוא את הכיתוב הלבן על הדפוס השחור.
"תאונת קטלנית בדרום המדינה. משפחה שלמה נהרגה – הניצולה היחידה ילדה בת 7"
אני מרגיש צמרמורת בגופי. אני מוציא את העיתון מהניילונית ופותח את הכתבה שפרסומה על חמישה עמודים שלמים.
"הילדה עמדה מול הקרוון המשפחתי שבער. הביטה בהוריה, דודה וסבא נשרפים חיים".
אני מחזיר את העיתון בידי. קם מהכיסא שהתיישבתי עליו. ליבי עברה חיים קשים, חיים לא פשוטים. היא נהפכה לאדם שהיא היום בגלל הדברים האלו.
אני נזכר ביום הראשון שלנו בעיתון, שבו אדי דיבר על הוריה במעלית. ליבי התנפלה עליו וחנקה אותו – ואני עכשיו יכול להבין מה גרם לה לפעול ככה.
הדבר היחיד שאני לא מבין איך זה מתקשר לארגון הטיהור. אם זה מתקשר בכלל. למה לליבי היה את הסמל של הארגון במגירה שלה? ולמה אני מרגיש שהמוות של שני הנערים שטוענים שהם התאבדו לפני שנתיים בעיתון קשור לזה?

דלתות המעלית מאחורי נפתחות. אני קופץ במקומי ומסתובב.
ליבי עומדת שם. ליבי מביטה בי. מביטה בי מחזיק את העיתון של הראשון במאי 2112.