הפילוג – פרק 19

פרק 19:

השעה מאוחרת כבר. הודעתי היום שלא אגיע לעבודה. רציתי זמן לעצמי, רציתי זמן להתארגנות. היום בערב אני וליבי מוציאים לדרך את התוכנית שלנו, אנחנו עומדים לחשוף את ארגון הטיהור.
זה לא יהיה פשוט, הפריצה למחשב של דריה, לדאוג שהכתבה תעבור את העריכה הגרפית ללא בעיות ושיוציאו אותה להדפסה. אחרי שנראה שזה מודפס אנחנו נברח משם, נחכה שהעיתון יתפרסם. נחכה לתגובות, למשטרה שפועלת. לראות מה יקרה – וכשנרגיש בטוחים אנחנו נחשוף את עצמנו.

השעה מאוחרת. אני מדווש באופניים שלי ברחבי העיר, מרגיש את הניחוח החנוק של המדינה שלי. של גרילטה. מרגיש את הפילוג בעם הזה בכל צורה שהיא, מרגיש את מחנה הקיצוניים ומחנה המתונים. אנחנו עומדים להביא להם אויב חדש עכשיו, לגרום להם להבין שיש אנשים מסוכנים שעושים דברים נוראים ועליהם להתאחד יחדיו נגד התופעה הזאת.
המדינה שלנו היום חזקה. אין טעם לפצל אותנו, אין טעם לשנאת חינם. צריך להילחם נגד התופעה הזאת שנקראת קיצוניים ונקראת מתונים. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב איך לפתח אותנו, איך לקדם את החיים בתוכנו ולגרום לנו לחיים טובים יותר. אני מתפלל בתוכי ששום דבר לא ישתבש, ששום דבר מהתוכנית שלי ושל ליבי לא ייהרס.

אני קושר את האופניים שלי בכניסה לעיתון האמת. חשוך כבר בחוץ ורוב הבניין נראה שומם. מלבד כמה עובדים שמטרתם להדפיס ולהפיץ את העיתון בלילה אני לא רואה אנשים.
אני נכנס בשקט ללובי של הבניין, מבחין בדלפק של בטי. מוזר לי לראות אותו בשעה מאוחרת כזאת. אני לוחץ על כפתור המעלית ועולה לקומה העשרים.
דלתות המעלית בקומה העשרים נפתחות. המשרדים חשוכים. אני לוחץ על מתג האור ומתחיל ללחוש את שמה של ליבי. היא יוצאת מתחת לשולחן ומביטה בי.
"חששתי שזה לא אתה" היא אומרת לי, "אין לי כוח להסביר לאנשים מה אני עושה כאן בשעה מאוחרת"
אני מתקדם אליה. נוגע בידה. היא נראית מאוד לחוצה ממה שאנחנו עושים, כי היא יודעת שזה ההישג שהיא כל כך חיכתה לו – ואסור לה לעשות טעויות.
היא מביטה בי ואני מחייך אליה, מנסה לקרב את פי אל פיה. היא מועדת אחורה, קשה לה להראות על חיבה כאשר היא לא שיכורה. פניה נהפכות לאדומות, אני לא יודע אם היא רוצה, אבל אני רוצה. היא לא יודעת כיצד להגיב לחיבה כלפיה, בתוך עיניה היא מחפשת את המשקה האלכוהולי שיוריד שוב את חוסר הביטחון שלה.
אני שולח ידיים למותניים שלה, היא מנסה להוריד אבל אני רוצה. אני מנשק אותה על שפתיה, מצליח להוציא ממנה חיוך קטן. אני רוצה אותה.
"אנחנו צריכים להתרכז במטרה שלנו" אומרת ליבי, "אין לנו זמן לשטויות"
"תמיד יש לנו זמן לשטויות." אני קורץ לה.
"אני שמחה שפתחתי לך את החשק המיני, אבל זה לא הזמן…" אומרת ליבי, "נדבר על עצמנו אחרי שכל הדבר הזה יהיה מאחורינו, אני מבטיחה לך"
אני מחייך אליה. היא מחזירה לי חיוך. אני כבר משתוקק יותר מהכל לדבר עלי ועליה. לרגע אחד זה מרגיש לי שאני בסרט פנטזיה, בו הילד הטוב יוצא עם הילדה הפרועה. היא גורמת לי לשכוח את הכאב מאמבר וגורמת לי לשכוח כמה שמוק הייתי בתקופה האחרונה כלפי חברי.
אנחנו מתקדמים לדלת המשרד של דריה ופורצים אותה. וכמו שציפיתי, היא משאירה את המחשב שלה דלוק.
"את יודעת, שבגלל שדריה כל כך בטוחה שלא יפרצו לה למחשב הצלחתי ככה להשיג איפה את גרה" אני אומר לה, "זאת לא הפעם הראשונה שאני מוצא את עצמי מתגנב לכאן"
"אתה ממש פרוע" היא אומרת בציניות ואני צוחק.
אנחנו נכנסים לקבצים של דריה, מעבירים בעזרת דיסק את הכתבה שליבי כתבה על ארגון הטיהור. לוקח לנו מספר דקות למצוא את החיבור לדואר האלקטרוני של דריה, ואחרי שאנחנו מוצאים אותו אנחנו מרגישים בעמדת כוח. אנחנו עכשיו יכולים לשלוח כל כתבה לדפוס.
ליבי מהר מתיישבת על הכיסא של דריה ומתחילה לכתוב אימייל:
"שינוי בכתבה הראשית. אני מצרפת את הכתבה החדשה, בברכה דריה"
היא מצטרפת את קובץ הכתבה שלה ושולחת לגרפיקאית של העיתון.
עכשיו אנחנו מביטים זה בזה. בעוד כפחות משעה הגרפיקאית של העיתון צריכה להתחיל את עבודתה, ואם לא יהיו תקלות אנחנו נראה לקראת שעות הבוקר את הכתבה של ליבי בעמוד הראשי. בעיתון שעומד להיות מופץ ברחבי המדינה. אנחנו עומדים לעשות מהפכה.
אני וליבי יושבים על הרצפה ונשענים על אחד החלונות הזכוכית הגדולות שיש לנו. מביטים על השולחנות והמחשבים.
"יפטרו אותנו אחרי זה" אומרת ליבי, "לא משנה כמה צדקנו, יפטרו אותנו בגלל מה שעשינו"
"שיפטרו" אני אומר לה ומביט בה, "העיקר שעשינו צדק"
"אתה צודק"
"את יודעת כמה ידברנו עלינו, אחרי היום הזה? נהיה סלבס" אני צוחק וליבי צוחקת איתי.
אנחנו נצמדים זה אל זה. מתנשקים.
"אני מבין שהנשיקות הם הדיבורים שהתכוונת שאנחנו צריכים לדבר"
היא נותנת לי סטירה רכה, מגחכת ומנשקת אותי חזק יותר. טוב לי ואני מרגיש שטוב לה, הרבה זמן לא היה לה טוב ואני נותן לה את ההרגשה הזאת. אנחנו ממלאים אחד את השני, דואגים אחד לשני. אנחנו פה אחד למען השנייה.
דלתות המעלית נפתחות בחוזקה, ועיניים ננעצות בנו. אנחנו קמים במהירות ואישה עם שיער ג'ינג'י מסתכלת עלינו. זאת המעצבת הגרפית של העיתון.
היא מהר שוברת את המבט הקפוא שנהיה בנינו והולכת למשרדה של דריה, היא צועקת את שמה אבל היא מבחינה שהמשרד שלה ריק. ועכשיו היא מבינה, היא מבינה שאני וליבי שלחנו את הכתבה. היא מבינה מה הולך כאן.
אנחנו מתקדמים למשרד של דריה, עומדת בדלת ומביטים באישה עם השיער הג'נג'י.
"אני לא טיפשה, אני מבינה מה שניכם עוללתם" אומרת האישה, "גם אני שמעתי את הסיפורים על הארגון הזה, ואני יודעת שדריה שמעה עליהם. יש סיבה שצריך לשתוק, אני לא מתכוונת לפרסם את הכתבה הזאת"
"את חייבת לפרסם" ליבי נראית לחוצה, "אנחנו חייבים לעשות את זה לאנושות"
"מה את חושבת שיקרה שאחרי שהכתבה הזאת תפורסם?" צורחת האישה על ליבי, "מה נראה לכם שיקרה פה באמת?"
ליבי מתנשפת בכעס. לרגע אחד אני מרגיש שכל התכנון שלנו הולך לדימיון. לא ציפינו שמי שמעצבת את העיתון היא גם מודעת לארגון הזה, לא ציפינו למכשול הזה.
בתנופה מהירה, ליבי זורקת מוט ברזל ופוגעת בראשה של האישה הג'נג'ית. האישה נופלת על האדמה ומתעפלת. אני רץ לעבר האישה ומנער אותה, נבהל לרגע. האם פגענו במשהי חפה מפשע? האם הגזמנו?
"היא תהיה בסדר" צועקת ליבי.
"אנחנו לא יכולים לעלף אותה ולחשוב שזה יהיה בסדר, משהו צריך לדאוג שהכתבה הזאת תצא. ואם היא כאן מועלפת מה את חושבת שיקרה?"
"אני אדאג לזה" אומרת ליבי ומתחילה להתקדם למעלית, "ואתה פשוט תדאג שהאישה הזאת לא תזוז עד הבוקר"
"ליבי את מטורפת" אני נלחץ. מה היא חושבת לעצמה? שאנחנו יכולים לחטוף אישה עד השעות של הבוקר? אין לנו זכות לעשות את זה.
"רובי!" ליבי צורחת עלי כשהיא מביטה בי, "אל תגרום לי להתעצבן עליך"
"אני לא אוהב לשמוע את הטון הזה שלך" אני אומר לה.
"אז תדאג שהטון הזה לא יצא ממני" אומרת ליבי, "עכשיו אני יורדת לקומת העריכה, אני אסתדר שם. אני יודעת לשחק את עצמי כשאני רוצה, אני אדאג שהכתבה תצא לעריכה. תסמוך עלי, יהיה בסדר"
בלי יותר מדי המתנות, ליבי נכנסת למעלית ויורדת. אני נותרתי לבדי עם האישה הג'נג'ית.
אני לוקח חבל שיש בארון הציוד. אף פעם לא הבנתי למה יש שם חבל, ולמה אי פעם נצטרך אותו. אבל עכשיו אני לא מפקפק בו. אני קושר את ידיה של האישה, גורר אותה איתי למעלית ומוריד אותה במעלית. אני דואג שאף אחד לא מביט בנו, ומזלי השעה המאוחרת מאוד של הלילה באה לטובתי. המקום כמעט שומם.
אני גורר את האישה בלובי, לוקח אותה לפינה הכי מוסתרת שיש שם ומניח אותה קשורה על אחד הכיסאות הכי מרופדים שיש שם.
היא פוקחת את עיניה כעבור כמה דקות ומביטה בי. מתחילה להשתולל ולנסות לצאת מהחבלים שלה.
"תשחרר אותי"
"אני לא יכול"
"תשחרר אותי!!"
"מצטער" אני אומר לה, "אני אשחרר אותך כאשר העיתון יופץ."
היא מביטה בי בעיניים תמימות. רעד מסוים עובר בגופה, לא בגלל שהיא קשורה. בגלל מה שאני וליבי מעוללים. היא חוששת יותר ממה שאני וליבי חוששים מהצעד שלנו. רק אם היא הייתה יודעת מה עברנו על ידי הארגון, רק אם היא יודעת שהם כבר לא יכולים להפחיד אותנו יותר ממה שהם הצליחו להפחיד אותנו.
"הנערים שהיו איתך, צ'ארלי, סטפני ובלה הארגון הזה הרג אותם" היא ממלמלת, "לפני שנתיים הם הרגו עוד שני נערים כאן"
"אני יודע את זה" אני אומר לה, "אין טעם שתגידי לי את זה"
"יש טעם" היא אומרת, "אתה חייב לדעת שהם יהרגו אותך ואת ליבי. לא משנה איך המשטרה, הצבא והממשלה יגיבו לכתבה הזאת. אתם תהיו מתים, הם לא יסלחו לכם על זה אף פעם"

השעות עוברות. ליבי יורדת ללובי ואנחנו פשוט משקיפים מהחלונות לכיוון המשאיות שמעמיסות את העיתון.
השמש מתחילה לצאת, חלוקת העיתונים מתבצעת. המשימה שלנו הושלמה.
"בעוד כמה שעות, העיתונים האלו ישנו את כל מה שהכרנו" אומרת לי ליבי, "הכל עומד להשתנות"
"נשחרר אותה?" אני שואל את ליבי, "נשחרר את הג'נג'ית?"
"נדאג שהעיתונים יגיעו בוודאות לאנשים, תן למשאיות שעה של חלוקה. אחר כך תשחרר אותה"
אנחנו מסתובבים ומביטים לעבר הכיסא. רואים את החבלים פרומים שם. היא הצליחה לברוח, המעצבת של העיתון הצליחה להימלט. אני וליבי מתקדמים ללב הלובי, רואים אותה בורחת. יוצאת מהדלתות.
אני מביט בליבי ששוב מתמלאת בלחץ, "חכי כאן. אני אדאג שהיא לא תצליח למנוע משום דבר להתקדם"
"רובי…." ליבי ממלמלת לי. אבל זה מאוחר מדי, אני מוצא את עצמי רץ אחרי האישה הג'נג'ית. יוצאת מהדלות ומסתנוור מהשמש שמתחילה לעלות לבוקר חדש. ליום חדש – ליום גורלי במיוחד.