הפילוג – פרק 5

פרק 5:

נותרו לי עוד יומיים להגיש את הכתבה הראשונית שלי על קבוצת "אורט האריות", ועדיין לא כתבתי אפילו פסקה אחת. גלשתי באינטרנט על מנת לנסות למצוא מידע על הקבוצה, אבל מלבד רשימת שחקנים, מאמנים וסטיקרים גזעניים של הקבוצה לא מצאתי דבר.
למזלי אדי נעזר לקראתי והוא השיג לי ולו כרטיסים למשחק הקרוב שלהם שמתקיים היום. בנוסף הוא הצליח דרך אחיו הבוגר להשיג לנו כניסה לסיור בחדר ההלבשה בסוף המשחק.
"תזכור, אסור לך להגיד שאתה עיתונאי שם ובטח שלא מעיתון האמת, הם שונאים אותנו כל כך שהם יכולים אפילו להכות אותך" הזהיר אותי אדי, "תתרשם מהם ותכתוב את הכתבה כשתגיע הביתה, אתה פשוט צריך לשחק אותה שאתה מעריץ של הקבוצה"

אני נסעתי למגרש הכדורגל עם האופניים השחורות שלי. הצבע שחור הזכיר לי את ליבי לרגע, האמת מאז שהתחלנו לעבוד שם פחות משבוע בימים האחדים שיצא לי לראות אותה שם היא הגיעה לעבודה רק בצבעי שחור. זה הפך לצבע האופייני שלה.
קשרתי את האופניים שלי במתקן האופניים המתפרק מחוץ למגרש ונעמדתי ליד שער מספר שש. מחכה לאדי.
זאת אולי הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי יוצא למקום מסוים עם אדם שהוא לא אמבר. אדי קורא לי כל פעם "חבר", ככה הוא פונה לכל מי שמוצא חן בעיניו. והאמת לא יצא לי לחשוב עליו בתור חבר עד עכשיו, עד שאני מוצא את עצמי בסיטואציה מחוץ לעבודה. בעיני אדי היה עד היום "שותף לעבודה" ולא יותר מזה. אני מודע לכך שהמחשבה הזאת היא לא מחשבה בריאה, מחשבה שגורמת לי לא להכניס אנשים למעגל החברים שבי.
אדי מגיע עם כובע גרב בצבעים שחור וצהוב. צבעי קבוצת "אורט האריות".
הוא מחייך אלי ורץ במהירות, לוחץ את ידי ומושך את כתפי אליו לחיבוק של אחווה בין גברים. זה מוזר לי אבל אני משתף עם זה פעולה.
"מה זה הכובע הזה?" אני מביט בו.
"אם אנחנו הולכים לשחק בתור מעריצים שלהם, צריך להתנהג בהתאם" הוא אומר ושולף לי מהתיק גב שלו צעיף בצבעים שחור וצהוב, "זה בשבילך, תלבש"
בעיני זה טיפשי. אבל אני לא מתווכח איתו ולובש את הצעיף.
אנחנו מתקדמים לכיוון הכניסה לשער שש. כמות האנשים שיש בכניסה מלחיצה אותי, כולם מדברים בסלנג מסוים ומעבירים בדיחות אחד על השני. בחיים לא יצא לי להיות בסביבה של מעריצי קבוצת כדורגל, במיוחד לא בסביבה של מעריצים בדעות קיצוניות.
יד נוגעת בכתף שלי. אני לרגע אחד נרתע אבל מהר מסתובב ומביט בנער שנוגע בי, זה כריס.
הוא לבוש בחליפה בצבעים שחור וצהוב, מחזיק סיגריה בידו השמאלית ומביט בי בחיוך טיפשי. בידו הימנית הוא מצמיד אליו נערה שלבושה בבגדים מינימליים בלבד. הסטוץ שלו.
"מה אתה עושה כאן, י'חתיכת מתון טיפשי"
"באתי לראות את המשחק"
"כל כך משעמם בעיתון המתון הטיפשי שלך, שאתה בא להעביר את זמנך עם אנשים נורמטיביים?"
לרגע אחד התחשק לי לגחך מולו למילה נורמטיבי. שום דבר לא נורמטיבי בו או באנשים הקיצוניים שלידו.
"מה שתקת, רובי פיטרס?"
"נערים תתקדמו!" קולו של השומר בכניסה לשער שש נשמע בחוזקה. הוא הציל אותי מעימות חסר תועלת מול כריס.
אני מביט באדי שמבין שאני לא מרגיש בניחוח ליד אותו נער שהוא לא מכיר. אני מתקדם במהירות לכיוון השומר ומביא לו את הכרטיסים שלי ושל אדי. הוא מנקב את הכרטיסים ואנחנו נכנסים במהירות לתוך יציע האוהדים.
"כנראה שבלי החברה הזאת שלך אתה לא יכול לדבר……" אני שומע את כריס זורק הערה לעברי ברגע שאני נכנס. אולי הוא צודק?
אני ואדי נכנסים במהירות ליציע של האוהדים ומתיישבים בשורה הראשונה.
"מי זה היה השמוק הזה?" מביט בי אדי.
"סתם נער אחד שלמד איתי" אני עונה לאדי בלי להביט בו.
"אני לא סובל נערים כמוהו" אומר אדי, "היית צריך לענות לו"
"ומה היה יוצא מזה?"
"לא יודע. כבוד?"
"עם כבוד לא קונים אוכל במכולת" אני אומר, "ולא רציתי למשוך תשומת לב כלפינו. הוא היה עוד צועק בקולי קולות ליד כל המעריצים הקיצוניים האלו שאני מתון שעובד בעיתון האמת"

המשחק עובר בצורה הכי מלוכלכת שיש. קללות, יריקות ובוז נשמעים.
אחד השחקנים, שהתראיין בעבר לעיתון "האמת", הוא ללא ספק אחד השחקנים השנואים ביותר אצל אוהדי קבוצת "אורט האריות".
"מוות למתונים" זה מה שקהל האוהדים צועק כשהם רואים אותו, "מוות לבוגדים".
אני מנסה להתעלם מצעקות הקהל, מחפש בעיני דברים שאפשר לכתוב עליהם – משהו שיכול לעניין את הקוראים, את קוראי מדור הספורט. אני רוצה שהכתבה הראשונה שלי תפורסם בעיתון.
אני רואה את הכימיה שיש בין מאמן הקבוצה לשחקנים. למרות שיש כמה שחקנים שמפשלים, מקללים מעצבים – הוא שם כדי להרגיע אותם. אני מציין את זה כנקודה שאפשר לכתוב עליה – "יחסי מאמן שחקנים".
באחד הבעיטות, פגע אחד השחקנים עם הכדור ברגלו של שחקן אחר בקבוצה. המכה הייתה כל כך חזקה שהוא נאלץ לפינוי על ידי אלנוקה. חברו שבעט בכדור התקדם לעברו ולחץ לו את ידו. זה נותן לי הרגשה שטובה שבין כל הרעש המגעיל שיש במשחק הזה אפשר לראות נקודות אור. נקודה נוספת – "יחסים בין השחקנים".
קשה להתעלם בין האחווה הגדולה שיש בין השחקנים והקהל הנאמן שלהם. שמריע להם כל פעם שיש גול או הצלה מדהימה של השוער – משהו שניתן לקנות בו – קהל שהולך איתם באש ובמים (כמובן מלבד השחקן שהתראיין לעיתון האמת…)

בסוף המשחק אני ואדי יורדים לחדר ההלבשה. ריח של זיעה מציף את המסדרונות המתפוררים של האיצטדיון.
כדור התעופף ופגע בראשו של נער שהיה לידנו, משהו נוסף שקיבל כרטיס לחדר ההלבשה. מי שזרק את הכדור היה ארתו, השחקן האהוב ביותר בקבוצת "אורט האריות".
ארתו רץ במהרה לעבר אותו נער ששכב על האדמה, הוא עזר לו לקום ושאל לשלומו.
"רואה את הכדור הזה?" פנה ארתו לאותו נער שהיה קטן ממני בערך בשנתיים, "זה הכדור שלך עכשיו".
ארתו לקח טוש שחור מאחד השולחנות וחתם לו על הכדור.
"אתה נראה מופתע" לוחש לי אדי.
"היה קשה לי לראות את כל היחסים ההומניים האלו בין אנשים עם דעות קיצוניות, במיוחד בין שחקני ואוהדי אורט האריות. כנראה יש משהו טוב מאחורי כל הקללות והדיבור המלוכלך שהם מפגינים כלפי חוץ"
"אני חושב שבכל דבר רע יש משהו טוב" אמר לי אדי בחיוך.