הפשע השביעי – פרק 2

"אז זה הלו"ז שלכם למחר. יש לכם חצי שעה עד לכיבוי אורות. לילה טוב".
אני לא מאמינה איך בסוף הגענו לכאן.
המשפט הזה, המשפט הזה היה זה ששבר את גב הגמל. זה מה שגרם לנו באמת להגיע לפנימיית פושעים הארורה הזו, שאני נשבעת, עדיף לגור ברחוב.
הפנימייה צבועה גווני אפור שחור, אם אפשר לקרוא לזה צבועה בכלל… כי כשהצבע מתקלף ומסמרים יוצאים מן הקירות זה לא צביעת הקיר האולטימטיבית.
אחד מאנשי הצוות הטיח בנו את הדפים עם הלו"ז החדש למחר. "חדש" – לו"ז יומי עם שינוי בעבודת השירות.
6:30 בבוקר – השכמה.
7:00 – ארוחת בוקר.
8:00 – יציאה לעבודת שירות. למחר כתוב לנו 'איסוף זבל בעיר'. כמה נחמד!
14:00 – חזרה לפנימייה וארוחת צהריים.
15:00 – התחלת לימודים.
18:00 – סיום הלימודים וזמן חופשי.
20:00 – ארוחת ערב.
21:00 – שיחה יומית עם אחד מאנשי הצוות וקבל לו"ז יומי ליום מחרת.
22:00 – כיבוי אורות.
נשמע מדהים, נכון? עד שמגלים שעדיף ללמוד 8 שעות ביום במקום 3, כשאם אתה מוציא מילה במהלך אחד השיעורים אסור לך לבוא לארוחת ערב ואתה תישאר רעב עד מחר.
וכשמגלים שאם אתה לא עומד בלו"ז ומאחר לאחת התוכניות אפילו בדקה, אתה נשאר במשך כל הפעילות בחדר שלך כדי לעשות עבודה, כל פעם בנושא אחר.
וכשמגלים ש'אנשי הצוות' ו'שיחה יומית' זה לא בדיוק האנשים בקייטנות איתם משוחחים על מה שקרה לך במהלך היום או איך אפשר לשפר את המקום, אלא שיחה בה מסבירים לך שאתה פה בגלל מעשי ה'שטן' שעשית ותגיד תודה שאתה לא נידון למוות.
ואני יכולה להוסיף עוד אלפי דברים – הנערים הם לא החברים שלך לחיים, אם חשבתם, אני שונאת אחד אחד פה. אבל עם זה אני עוד מסתדרת. כל חדר מתחלק ל4 אנשים אך הוא בגודל שמתאים לאחד, האוכל דוחה עד שאני כמעט ולא אוכלת, זה פשוט נוראי.
אך הדבר הכי נוראי? שזה רק היום השלישי שלי פה מתוך שנתיים.
"הינה זוג האחים המתוקים שיצאו מקטלוג" ציחקקה אמה, שלרוע המזל נתקעתי איתה בחדר. שיערה שחור ארוך ועינייה חומות. היא נמצאת פה בגלל שהיא וחברתה – ג'ני – שלה שיער צבוע בכחול והיא די שמנמנה, התבריינו לאיזה ילד עד שהחליט להתאבד.
"תהיי בשקט, אידיוטית" סיננתי והמשכתי ללכת במסדרון עד שידה המלוכלכת תפסה את כתפי בחוזקה, בלי לחשוב יותר מדי הסתובבתי ועם ידי המאוגרפת נתתי לה בוקס באף שהעיף אותה כמה מטרים אחורה.
אני לא נשארת חייבת לאף אחד.
"היא לא נורמלית" ג'ני הזו צעקה, ו2 מאנשי הצוות כבר גררו אותי בחוזקה לחדרי. הבחנתי במבטו המאוכזב של קורט, שציפה שאני אתאקלם פה כמו שצריך, ובהמשך המסדרון עוד איזה נער שנראה שנה מעליי גיחך לאור הסיטואציה. הסתכלתי עליו במבט מאיים. "תרגיעי" הוא אמר, וכשאנחנו מגיעים לחדר אני נזרקת לבפנים.
"נדבר על זה מחר בשיחה היומית סאם, לילה טוב" הם טרקו את הדלת.
הרמתי עצמי מן הרצפה וניקיתי את כפות ידי.
הבטתי במראה ועיניי הירוקות נצצו, כאילו אני הולכת לבכות. ניגבתי עם כפות ידיי את עיניי ונשכבתי על מיטתי.
"לא אני אומרת לך, בחיים לא נתקלתי בילדה כזו. תראי את האף שלי, תראי!" כנראה שמשהו כמו חצי שעה-שעה לאחר מכן התעוררתי למשמע קול הבנות שדיברו לחדר. בטח כיבוי האורות הגיע עכשיו. הסתובבתי לצד השני של הקיר, שלא יבחינו שאני ערה, והקשבתי לשיחתן.
"אני בכלל לא מבינה איך זה הגיוני. מילא אח שלה הלוהט הזה, שגם הוא מתאמץ להשיג את תואר הילד הטוב ולעוף מפה אך יש לו את המראה של הילד הרע עם הזיפים והבלורית אבל היא? כולה רזונת, עיניים ירוקות כמו איזה צפונבונית, מאיפה הכוח?" היה זה קולה של לילי עם המבטא הספרדי שלה.
"אין לי מושג באמת. שמעתי שהם עשו שישה פשעים!" אמרה ג'ני.
"שישה?! מה הם עשו?"
"שמעתי שהם הסתננו למסיבה וגנבו ארנקים של אנשים, זייפו תעודת זהות בגיל 14! בשביל לקנות אלכוהול וסמים לאיזה קבצן מסומם, פרצו לבית של בחור עשיר ואיימו עליו בסכין ובפשע האחרון שלהם הם שדדו מאפיית דונאטס ופגעו פגיעה מוחית במוכר" היא לחשה בתדהמה.
"וואו, איך נתנו להם להגיע לפה? חשבתי זה פנימייה לפושעים לייט" לילי ציחקקה ואחרייה גם ג'ני.
התאפקתי שלא לקום ולהרביץ להן, לכסח אותן, באיזה זכות הן מדברות עליי ועל קורט? ועל עברנו? אבל כנראה שהצלחתי בסופו של דבר כי הדבר האחרון שזכרתי זה אותן אומרות אחת לשנייה לילה טוב ואת כולנו יחד נופלות לשינה עמוקה.