הקדמה לסיפור "הצלקות שלהם "
כל מה שלוריאן פאריי אי פעם חשקה בו ,היה החופש..
היא למדה,שאפה,כבשה פסגות רק בשביל להגיע למצב שבו היא נמצאת כיום .אך עדיין, כל זה אינו מספק את רצונה .
היא הייתה בשנות ה36 לחייה כשקיבלה את המחלה הארורה על ראשה ורק כשהייתה בין הפטיש לסדן היא הבינה שהגיעה זמן לחיות .שהגיעה הזמן להתממש.
היא השליחה את תפקידה בתור עיתונאית מעלייה,עצוב לומר אך גם את שני ילדיה התאמצה לדחוק מראשה.ואת בעלה ,שקרבתו רק גורמת ללוריאן לשנוא אותו יותר ויותר, העמידה לגירושין ,ומהמחלה התעלמה כלא כלל מתהלכת בגופה .
תרמיל.כרטיס טיסה.כמה רופים בודדים .זהו .
והיא יצאה לדרך.יצאה להודו.אולי זה ישמע נדוש אבל באמת היא חיפשה מקום שבו היא תוכל "להשלים" עם עצמה.והמקום הראשון שקפץ לה לראש זה היה הודו.כן,הודו..
עזבה את צרפת ,עזבה את משפחתה,עזבה את מי שהיא לא רצתה להיות .
לטובת הודו.
הסיפור עוקב אחר יומנה של לוריאן בהודו .הוא מספר על חרטות ,אהבות החדשות ואף מפתיעות,והזיכרונות שמתו עם האישה שהייתה בצרפת.
תגובות (0)