הקופסה- פרק 7

פרק 7: נלחמים לשווא

״למה אתה מתכוון באופס״,אמרתי בכעס.
״כוחי הוא לגרום לדברים להיעלם ממקומם כלא היו, ולהופיע במקום אחר בפתאומיות. לשגר, במילים אחרות. ״
״תודה על שהשגת לי את שלושת הלהבים. שמור לעצמך את התליון.״, אמר בחיוך, ״יום טוב״.
לפתע הרגשתי את אותה ההרגשה שחווה קודם לכן.
שנינו נעלמנו והותרנו אחרינו ענן של עשן.

***
׳הוא ניסה לשגר רק את עצמו אך הוא שיגר גם אותי בטעות׳, הבנתי.
לא זיהיתי את המקום.
זה היה חדר, שבו ניצבה מיטה ומראה שעל ידה שידה.
על השידה ניצבה הקופסה החומה.
האיש היה כמטר ממני, גבו מופנה אליי.
לא רציתי שנוא ייראה אותי לכן התכופפתי והתחבאתי מתחת למיטה.
״איזה סירח-״, השתקתי את עצמי.
ריח של ביצים סרוחות נדף מקרשי המיטה.
׳לא אתן לו לפתוח אותה. בחיים לא׳, חשבתי.
״כמו חלום שהתגשם״, אמר בצרידות,״שלושת הלהבים בידיי. הקופסה מחכה שאפתח אותה. די אנתוני. אתה עוד פעם מדבר אל עצמך״.
לא חיכיתי לאף סימן.
הושטתי את ידי אל רגלו הימנית ומשכתי אותה בכל כוחי.
הוא מעד ופלט צרחה קטנה.
״לכל השדים והרוחות, מטורלל קטן!״, צעק.
דרכתי על רגלו בחוזקה.
הוא זעק מכאבים.
קמתי וניגשתי אל הקופסה.
לקחתי את שלושת הלהבים ושמתי שניים מהם בכיסי.
הצמדתי את אחת מסכיני התאומות לצווארו של האיש.
״שגר אותי חזרה לביתי או שאחתוך את לך את העורק הראשי״.
שמעתי את המשפט הזה בהרבה סרטים וחשבתי שיעבוד.
הוא לא אמר כלום.
רק לחש כמה מן המילים הזרות שלו ונעלמתי בהבזק אור וענן עשן.
הופעתי בביתי ושמחתי לראות שהוריי פתאום חזרו למצבם הנורמלי.
׳משהו כאן מוזר׳, חשבתי, ׳הוא פשוט שיגר אותי חזרה בלי שום התנגדות.׳
אך זה לא היה משנה.
ניגשתי לקופסה.
הגיע הזמן לפתוח אותה.
לקחתי את שלושת הלהבים, ואחד אחד, הכנסתי את ידיותיהם אל החורים בקופסה.
נשמע קול נקישה חזק חזק והיא נפתחה במהירות.
עיני נפערו.
לא היה שם כלום חוץ מדף צהבהב חרוש קמטים.
מילה אחת ריצדה עליו לנגד עיניי באותיות מסולסלות:
״זיוף״.