הקרב על הירושה – פרק 2
עם שובה של מאיה לדירתה המרווחת ברמת אביב, זו שהצליחה לגנוז מבעלה לשעבר, חלחלה בה ההבנה שאביה לא דיבר עמה כלל על הירושה כפי שהבטיח. היא פנתה לכיוון המטבח על-מנת למזוג לעצמה כוס יין גדושה, עמה תוכל להיזרק על הספה ולצפות בחדשות. על השיש הונחו מספר פחיות בירה פתוחות. היא אחזה אחת מהן בידה ושקשקה אותה. הפחית הייתה ריקה, וכך גם השנייה והשלישית.
"עדן?!" היא צווחה וצעדה במהירות למרפסת, בעוד שאחת מן הפחיות עדיין בידה.
עקבי נעליה האדומות נקשו בפרקט העץ של המרפסת. מרחוק, כבר יכלה כבר להבחין בקודקוד ראשה ובקודקודי ראשם של שני אנשים נוספים מבצבצים מתוך הג'קוזי. הם ניסו להסתתר מפניה בתוך המים. פחיות בירה נוספות, ואף סיגריות כבויות, היו שרועות סביב הג'קוזי.
"מה בדיוק את חושבת שאת עושה?!" מאיה שלחה ידה אל תוך הג'קוזי והתיזה עליה מים בעוצמה.
עדן נאלצה לבסוף להזדקף ולהעיף לאחור את שיערה הרטוב. שני הנערים שהסתתרו לצדה, נאלצו גם הם להיחשף. מאיה רתחה מזעם. היא הביטה בבתה, ואז בכל נער בנפרד. הנערים זינקו החוצה בן רגע. היא התעכבה מעט, אך יצאה גם היא לבסוף מן הבריכה.
"היה כיף עדן!" קרא אחד הנערים, בעוד ששניהם לבשו בחזרה את בגדיהם במהירות ונטשו במהירות הזויה מן הדירה.
"כן, היה כיף, עדן?" מאיה תפסה אותה בידה והובילה אותה אל תוך הסלון.
"כן, היה כיף! למה את תמיד חייבת להרוס לי?!" עדן ניסתה לחמם את עצמה בחיבוק עצמי. מיזוג האוויר פעל והיא עמדה רטובה, לבושה בבגד ים קטנטן שנאבק על-מנת להישאר על גופה.
"בני כמה הם?!" מאיה צווחה באוזנה.
"הם בגיל שלי!" עדן התעקשה.
"כן, הם לומדים איתך בכיתה? בשכבה?"
"לא, הם לומדים ב'גימנסיה'!"
מאיה לא השתכנעה, הנערים היו ללא ספק אחרי שירותם הצבאי. היא אפילו זיהתה אחד מהם כי היה בן של חברת ילדות שלה, עמה לא הייתה בקשר כבר חמש שנים, אולם בכל זאת היא דאגה להתעדכן בחייה דרך מעקב ברשת החברתית. לאחר רגעים ספורים של שתיקה, מאיה הוציאה את ניידה וצלצלה לנייד של בתה.
"מה את עושה?" עדן אצה אחריה לאחר שצעדה לכיוון המטבח בנחישות.
"אין יותר לשבוע הקרוב," היא חטפה את הנייד של בתה מן השיש במטבח ומיהרה לנעול אותו בחדר השינה שלה.
בעוד האם סגורה בתוך חדרה ומצפינה את הנייד, הבת דפקה באמצעות אגרופיה על הדלת הנעולה בעצמה, זעקות בכי צורמות פרצו מפיה. מאיה משכה את הזמן ועלעלה בחלק מן המסרונים. הודעות מבחורים, מבחורות, ותירוצי מחלה שכתבה למורות. לפחות היא לא מרכלת עליה עם אביה, ההודעה האחרונה ששלחה לו נקראה ולא נענתה. היא ביקשה שיחדש לה את המינוי לחדר הכושר. במסרון לפני כן, היא הודיעה לו שיש אסיפת הורים. הוא ענה באגודל מורם בצבע צהוב. מאיה נכחה שם שבוע שעבר, הוא כלל לא בא. יוסי לעומתו, משקיע בשיחות עמה, לפחות כפי שזה השתקף מניידה. ממלא את הריק של אביה הלא מעוניין. בשיחה האחרונה היא כתבה לו שיש לה צרבות בזמן האחרון, והוא מצדו אמר לה איזה כדור היא צריכה לקחת, באיזו מגירה הוא נמצא, ודאג אחר-כך לשלומה. 'הוא בהחלט בחור מקסים', מאיה חשבה לעצמה, 'איזו מציאה'. חיוך קטן עלה על שפתיה. עדן כבר השתתקה, ומאיה טמנה את הנייד במגירה נסתרת בארון הבגדים. היא יצאה מן חדר השינה ונעלה את הדלת מאחוריה.
"זהו? נרגעת?" מאיה הבחינה בה צופה בטלוויזיה. עדן לא ענתה. מאיה התיישבה ליד בתה על הספה, אך במרחק-מה. הבת לא הסיתה את מבטה מן המסך.
"עדן, תקשיבי בבקשה. אני מוכנה לתת לך בחזרה את הנייד, אם רק תגידי לי את האמת לגבי מי הבחורים האלו. אני דואגת לך," היא ניסתה ללטף קלות את זרועה, אך עדן התחמקה והתרחקה. מבטה נותר זעוף.
"מה יהיה איתך?" מאיה כפתה את קרבתה.
עדן קמה מן הספה ופנתה לחדרה. היא טרקה אחריה את הדלת בעצמה שהרעידה מעט את הדירה. מאיה נאנחה. היא הביטה על השעון ותהתה היכן הוא נמצא. היא צלצלה משום שתמיד ענה. היה נשמע כי הוא בנסיעה.
"מה נשמע?" מאיה תהתה.
"אני בדיוק חוזר עכשיו, הם פשוט הציעו קורס חדש של סייבר שרוצים שאאשר, ואני לא יודע אני לא מבין בזה, ישבתי שם כמו מטומטם והנהנתי. אולי את תביני בזה קצת, אספר לך בבית"
"למה שאבין בסייבר?" היא גיחכה.
"בכל זאת, את עדיין קצת יותר צעירה ממני," הוא צחק.
"קצת," היא ענתה.
"קצת," הוא השיב.
"טוב, כשתחזור נדבר"
"בסדר גמור," הוא ניתק.
עדן בדיוק עזבה את חדרה. היא הלכה למטבח והתחילה במלאכת קיצוץ מלפפונים ועגבניות לארוחת הערב הקבועה שלה.
"את רעבה? יש שניצלים במקרר," מאיה פנתה לכיוונה. עדן עדיין שתקה. מאיה משכה בכתפיה והוציאה את השניצלים מן המקרר, היא חיממה את כולם כדי להתחשב גם בבן זוגה.
"לא קר לך ככה?" מאיה שאלה ופנתה להגביר את מעלות המזגן. עדן הייתה לבושה בביגוד קיץ טיפוסי של מכנסיים קצרצרות וגופיית בטן שכנראה לא ראויה הייתה להיקרא באמת גופייה.
"לא," עדן קבעה.
בתגובה, אמה רק הביטה בה. בעוד השניצלים משלשום מתחממים במיקרו, היא הכינה את האינסטנט-קוסקוס, והתעייפה לאחר ערבוב של פחות מדקה. עדן תפסה מידיה את הקערה כדי לערבב את הקוסקוס כראוי בעצמה, בעוד שמאיה הלכה לערוך את השולחן בדקדקנות. היא אמנם שנאה לבשל, או כל דבר שעשוי היה להזכיר לה בישול, אך בנוגע לניקיונות וסידורים היא הייתה פדנטית. שלושת הצלחות היוקרתיות סודרו במרחק מושלם אחת מן השנייה על השולחן האיטלקי מעוטר גילופי העץ. המפה האדומה שכבר הונחה בזווית מושלמת ומחמיאה ככיסוי לשולחן החמיאה לצלחות השחורות שברקו מרוב ניקיון. הסכו"ם לארוחה העלובה סודר לצד כל צלחת כאילו היה אמור לשמש לסעודת גורמה. היא הציתה את פתילי הנרות חסרי הריח שהונחו במרכז השולחן. רק מנגינת רקע של מוזיקה קלאסית הייתה חסרה.
דלת הכניסה בדיוק נפתחה. עדן המשיכה להתעסק בארוחה, ומאיה אצה לתת לו נשיקה. בבית הוא יכול היה לאפשר לעצמו להיות מרושל. את חולצתו המכופתרת הוציא מחוץ למכנסיו, מרבית כפתוריה היו כבר פתוחים לרווחה וחשפו שיער חזה לבן וכרס מבצבצת. משקפי הראייה שלו הונחו בזווית מסוכנת על שיער השיבה שעל ראשו, ולו היו נופלים, לא היה חש בכך.
"איך היה?" מאיה שאלה.
"חם. נורא." הוא הרחיק אותה ממנו בעדינות, הסיר מראשו את המשקפיים ומיהר בצעדי צליעה לחדר השינה.
"מה נשמע, יקירה?" הוא הניח את ידו על כתפה ברגע הקצר שחלף על פניה ותוך כדי ששאל, המשיך בדרכו.
עדן לא ענתה. הוא החליף את בגדיו במהרה וכבר היה שוב במטבח תוך זמן קצר בחולצה קצרת-שרוולים לבנה ומכנסי טרנינג שחורים.
"הכל רע?" הוא חייך אליה ופנה למזוג לעצמו ולמאיה כוסות מים.
"תשאל אותה," עדן העיפה מבט באמה שכבר עמדה בצמוד לבן-זוגה. ללא כל מילה נוספת, היא תפסה את מקומה בשולחן.
יוסי הביט במאיה במבט מעט מאוכזב כאשר הגיש לה את כוס המים.
"לא, אני לא רוצה," היא הניחה את הכוס על השיש ומזגה לעצמה במקום כוס יין נוספת.
"מי ששותה לבד, מת לבד," יוסי צחק והוציא לעצמו וגם לעדן כוסות יין.
"היא בת 16!" מאיה זעקה בלחש באוזנו.
"נו, אז מה? תראי איך משתנה כאן האווירה," הוא חטף ממנה את הבקבוק ומזג את המשקה לכוס השלישית. מאיה וויתרה ושבה לכיוון השולחן.
"אז תסביר לי על הקורס החדש," מאיה קראה.
"הקורס? הקורס, כן. משהו על אבטחת מידע מוצפנת של בכירים במשרדים ממשלתיים וגורמי מודיעין. הם זרקו כל מני מונחים שאני לא זוכר כי לא הבנתי. אישרתי להם להעביר אותו אם הם יצליחו להסביר לי במצגת קצרה של עשר דקות מה נושאי הקורס ומה הוא יתרום לסטודנטים שבינתיים מתעסקים בתאוריות של פילוסופים שמתו לפני כמה מאות שנים," הוא אמר והניח את כוסות היין על השולחן.
"תודה," עדן אמרה בפה מלא.
"אז בלבלו לך במוח?" מאיה התחילה לאכול.
"כן, אבל רק כי לא הבנתי באמת, הם היו די מתומצתים," הוא הקיש את כוס היין שלו בזו של עדן ואז בזו של מאיה, "לחיים", קרא.
"מי הציע את הקורס, המרצה הרוסי הזה שכל הזמן מתקשר אליך?"
"לא, יש איזו מרצה חדשה שמינינו שיש לה גם דוקטורט באיזה משהו סייבריסטי, מכניסטי, טכנולוגיסטי, לא יודע מה. בקיצור היא מציקה לי כבר כמעט שנה כדי שאשקול לפתוח את הקורס, והביאה לי איזה מכתב הערכה, שמסתבר שאני כתבתי לה לפני יותר מעשור. היא הביאה איתה פאנל של מומחים, שכנעה מרצים מפקולטות של מדויקים לעבוד איתה, ותשמעי, השקיעה. אמרתי לה שאני לא מבין כלום בזה, אבל אין לי בעיה לשקול אם היא תצליח להסביר לי מה המטרה"
"למה לא דאגת להביא איתך מישהו שמבין בזה אם אתה לא? למה סתם לתת לה לבזבז זמן מולך?" עדן התערבה.
"עדן!" מאיה נזפה, "האמת שהיא צודקת, באמת למה?"
"טוב קצת קיוויתי שהיא תתייאש, אתן מבינות? שתחכה שנתיים עד שאפרוש. אין לי כוח לתהליך הבירוקרטי של אישור קורס חדש," הוא לגם מן כוס היין.
"כמו שאימא מחכה שסבא שלמה ימות," עדן חייכה.
"סבא שלמה מחכה שאני אמות," מאיה סיימה את תכולת כוס היין שלה בלגימה אחת מהירה.
"אף אחד לא מחכה למוות של אף אחד, עוד יין?" גם הוא סיים את תכולת הכוס שלו וזינק כדי למלא עוד.
מאיה הנהנה ודחפה את הכוס לידו במהירות. מאיה ועדן הביטו אחת בשנייה באיבה. כדי להימנע מעיניה העוינות, עדן לגמה את כלל תכולת כוס היין גם היא, וקמה מן השולחן כדי למזוג לעצמה עוד.
"אה, חבל שלא אמרת," יוסי בדיוק שב עם שתי כוסות יין בידו.
"אני יודעת למזוג," עדן השיבה כבר מן המטבח.
"כן, בקצב הזה זה באמת יהיה העתיד שלך," מאיה עקצה.
"זאת אחלה עבודה באמת," עדן השיבה בדרכה חזרה.
"רואה את עצמך כמיקסולוגית?" יוסי גיחך והשעין את ראשו על ידו בעייפות.
"מה? לא, אני רוצה להיות ברמנית," עדן ענתה.
"כן, זה מה שזה," הוא צחק.
"אה," היא צחקה במבוכה.
מאיה שילבה את ידיה והביטה בו. הוא הביט בה. עדן המשיכה לאכול, היא לא נגעה בשניצלים שלה, וכעת שניהם שמו לב. הם שוב הצליבו מבטים במעין דאגה לנערה, אך לא אמרו מילה במשך זמן-מה. הטלפון של מאיה צילצל לפתע. יוסי הביט בה בבלבול, עדן המשיכה לכרסם בקושי חתיכות עגבנייה שהיו נעוצות על קצה המזלג שלה.
"בשעה כזאת?" מאיה נאנחה וקמה בחוסר ברירה. עדן הרימה סוף-סוף את מבטה והניחה את המזלג עם חתיכות העגבנייה.
"מאיה, הם מרעיבים אותי פה בכוונה!" שלמה צווח באוזנה.
"כבר עשר עוד רגע, אתה לא אמור לישון?" מאיה טחבה את פניה בכף ידה.
"לא, אני אשן מתי שאני רוצה לישון! הם לא יקבעו לי הפשיסטים האלה! צוררים! מתעללים בזקן חסר ישע! אני רעב עכשיו! לא רוצה לישון!" מבעד לטלפון היה ניתן לשמוע את האחים והמטפלים מנסים להרגיע.
"תגיד, אבא, לא רצית לדבר איתי על משהו היום?" היא ניסתה להעלות בחזרה את נושא הירושה.
"אני לא רוצה לדבר על כלום עכשיו! אני רוצה לאכול! תבואי לפה ותגידי להם! תעזבו אותי, חולי רוח! אל תגעו בי, הבת שלי עורכת דין! הנה היא פה בטלפון! הכל מוקלט ומתועד!"
"טוב, שדור יטפל בזה," היא ניתקה, השתיקה את הטלפון שלה ופנתה בחזרה לכיוון השולחן.
"שנה שעברה סטודנט הגיש לי במקום הצעת מחקר מפורטת של חמישה עמודים, עמוד עם שתי שאלות מחקר וגופן בגודל 80. בסוף העמוד הוא עוד העז לכתוב לי 'תבחר איזו שאלה יפה יותר לדעתך' בליווי סמיילי מחייך. העברתי אותו, הוא הצחיק אותי, לפעמים חסרים לי קצת ליצנים כאלו"
"ככה אני אהיה בלימודים בטוח," עדן צחקה.
"תזהרי, יש מרצים שנעלבים מהתנהגות כזאת, הם רואים בזה פגיעה. בעצם אני חושב שרובם. כל אחד רגיש ל'תרומה האישית שלו למדע'. הם חושבים שלמישהו אכפת, או שזה באמת משנה. בסוף הכל תאורטי בתחום הזה," הוא גיחך.
"זה בסדר, היא רוצה להיות ברמנית. ברמנים לא צריכים ללמוד שום תואר," מאיה שבה למקום מושבה בשולחן.
האדישות המקפיאה של מאיה, הובילה את שיחתם של עדן ויוסי לסיומה. החיוך הפעוט שנותר על שפתיה של עדן, נמחק.
"נו, שלמה צריך שוב חוקן?" יוסי ניסה להשיב את האווירה שעמל כדי ליצור.
"אין לי אפילו מה להגיד," היא שקעה בתוך מושבה במירור. עדן נאנחה והחלה לפנות את הצלחות.
"ייתכן וזו תהיה הצעה מוגזמת, אבל אולי פשוט תוותרי? אני לא חושב שזה באמת שווה את זה," הוא הביט בה בדאגה, בעוד שאת ידו הניח על ירכה.
"זה נראה לך הגיוני להציע לי דבר כזה?!" דמעות החלו לחמוק מעייניה.
"מה אגיד לך? אני מבין עד כמה זה חשוב לך, זה גם כואב לי מאוד. אני מאוד הערכתי אותו, אבל אני חושב שכדאי להתחיל לחשוב על פתרונות אחרים, ויש, תאמיני לי שיש, ומבזים הרבה פחות", הוא קם והחל לעסות את כתפיה, הוא הפסיק תוך כמה שניות משום שכתפיו כאבו יותר.
"זה הזוי פשוט ללכת לחפש במקומות אחרים כשהפתרון הקל ביותר נמצא בכיס שלו! או בתוך הכיסוי של הכרית שהוא ישן עליה"
"זה לא נראה כמו הפתרון הקל ביותר, מאיה. את רואה שזה ממש לא. נגייס כספים אם צריך, אני יכול לקדם את זה באוניברסיטה. אני אקדם את זה באוניברסיטה!" הוא נשען על השולחן מול פניה והביט בה ישירות.
"לא, זה ממש אבסורדי! הכסף של האיש הזה ילך למטרה הזאת! זה לא הגיוני שלא! אני אוציא ממנו את הכסף הזה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה. דור לא יקבל אגורה!" מאיה צרחה.
"אולי תספרי לו על המטרה," יוסי הביט בה שוב בדאגה.
"אתה חושב שלא סיפרתי?"
יוסי הנהן בהבנה.
"תביא לי אספירין בבקשה," היא תפסה את ראשה בכאבים, "וכוס מים עם קרח, מלא קרח"
"אחרי כל היין?" הוא תהה אך פנה להביא לה את הכדור בכל זאת.
"אי אפשר אחרת," היא ענתה.
לפתע עדן הופיעה עם הנייד של מאיה. מישהו היה על הקו. היא הגישה לה אותו בכפייה.
"זה דור," היא אמרה וחזרה לחיק הספה, לצפות באיזו תכנית ריאלטי נדושה.
יוסי הניד בראשו. מאיה ידעה שתהיה זו טעות, אולם בכל זאת ענתה.
"כן, דור?" היא הכריחה את עצמה לדבר.
"איך את מעזה לתת יד להתעללות באבא? את לא אמיתית, את יודעת?! את פשוט לא אנושית!" הוא זעם.
"אתה איתו?"
"לא, אני לא יכול להיות שם עכשיו, קתרין כבר ישנה"
"איזה תירוץ אידיוטי! אם ככה אז אני לא יכולה להיות שם גם, יוסי ישן!"
"אין לי ספק! אני בטוח שהוא ישן עוד משמונה בערב! אל תדאגי מאיה, הזקנצ'יק לא יעזוב אותך אם תפריעי לו קצת לא לנחור! קתרין לעומתכם בחורה עמוסה, היא צריכה את התנומה הזאת, וחוץ מזה, יש לה ג'ט לג! אני באמת מתפלא מכמות החוצפה שלך!"
"דור! שלום לך, מה נשמע?" יוסי חטף מידה את הנייד.
"נהדר! הנה אני שומע שאתה בכלל לא ישן, מה שלומך?"
"לילה טוב, יקירי," הוא ניתק את השיחה והרחיק את הנייד שלה ממנה.
הוא הניח את הכדור וכוס המים בידיה. עדן הביטה בהם בשתיקה.
"אני אלך לישון," מאיה בלעה את הכדור עם לגימה מן הכוס. שניהם ניסו להירגע מן סערת הזעקות של דור. הוא כבר הכיר את הסיפורים שלה, אך הפער בצורת הדיבור שהשתמעה מסיפוריה, לזו שהוא עצמו חווה מאחיה, גרמו לו תמיד לחשוב שמדובר במעט הגזמה. שלמה עוד מילא, אשמאי משוגע, אך דור? כאשר העיף מבט לסלון, הבחין בכך שגם עדן נעלמה. הוא מזג לעצמו עוד יין בכוס והשליך את עצמו על הספה. מרחוק יכול היה להבחין שהטלפון של מאיה ממשיך לצלצל ללא רעש. עדן צצה לפתע.
"אני יכולה לבקש ממך טובה?" היא התיישבה לצדו ולחשה.
הוא הנהן בעייפות ובו-זמנית חיפש סרטים בטלוויזיה.
"תוכל להוציא את הנייד שלי מהחדר שלה?"
"לא, אני לא נכנס לדברים האלה ביניכן, תעשי לי טובה"
"פליז, בבקשה?" היא מתחה את רגליה החשופות לכיוונו.
הוא הביט בפניה לרגע בכעס והתעלם. היא הפסיקה אבל לא נטשה בחזרה לחדרה.
"יש לי קצת בחילה," היא אמרה.
"את הבטחת לי שהפסקת," הוא ענה.
"רק קצת בחילה," היא החזיקה את בטנה בחולשה.
"ראיתי את מברשת השיניים שלך הפוכה היום בבוקר," הוא אמר.
"נו זאת הבחילה, זה נשאר! רציתי להיפטר ממנה, ופשוט גם היו לי כאבי בטן!" היא תירצה.
"מספיק עדן, זה מאוד מאכזב אותי, אבל אין שום סיבה שאביא לך את הנייד שלך," הוא סגר את הטלוויזיה, לקח את כוס היין והלך למרפסת. הוא נשען על המעקה והשקיף על הבניינים החשוכים. היא הניחה לו, אך הוא הרגיש נורא בידיעה שהיא ממשיכה, וגם בעקבות האופן שבו הוא הגיב. הוא סיים את תכולת הכוס ושב פנימה. מאיה עדיין הייתה בחדר האמבטיה. אור בקע מן תא השירותים הצמוד לאותו החדר. כאשר התקרב יכול היה להאזין למה שידע. הוא התחבט עם עצמו מספר רגעים. מאיה בדיוק יצאה.
"הכל בסדר?" היא שאלה אותו כשהבחינה במבטו המהורהר.
"אני מחכה שהשירותים יתפנו פשוט," אמר בקול רם. עדן נאלצה למתן את הרעש כדי שהיא לא תשמע.
"האמבטיה פנויה," היא חייכה ופנתה לכיוון חדר השינה.
תגובות (2)
שונה מאוד מהפרק הקודם.
לא יותר טוב, ולא פחות טוב. פשוט שונה.
הקריאה קולחת כרגיל, והכתיבה איכותית.
ניסית ליצור הזדהות של הקוראים עם מאיה, מה שגורם לי לחשוב שיש לך בת מתבגרת. מהתכתבויות קודמות בינינו, כנראה שיש לי דמיון פורה.
מצאתי את עצמי מזדהה חלקית עם יוסי, אבל לא מבין מה הוא מוצא במאיה.
כתבתי לך בעבר מדוע אינני קורא 'סיפורי אהבה'. למרות שהסיפור הנוכחי לא שייך כלל לסוגה ההיא, מצאתי כאן תיאורים שלדעתי אפשר לוותר עליהם.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
הפרק יצא מאוד שונה בגלל שזווית המיקוד עברה אל חייה הפרטיים של מאיה, ופחות על התחרות עצמה. אל דאגה, אני לא מנסה להטות את התחרות, וזכותך להזדהות עם איזו דמות שמתחשק לך, אבל אני מציעה להעזר בסבלנות, כי לא הכל חשוף ומונח על פני השטח (וזה נוגע לכלל הדמויות, האם אתה משוכנע שאתה כבר יודע מה המטרה האמיתית של כל אחת?).
לגבי התיאורים – הם פחות לשם התיאור עצמו, או לשם יצירת אווירה כזו או אחרת, ויותר לשם אפיון הדמויות.