השבוי- חלק ב

השבוי הובל כשידיו קשורות מאחורי גבו, מלווה בשני שומרים חסונים לעבר הצינוק.
"אתה טיפש" אמר אחד השומרים בלגלוג, "אם לא היית רוצה להיכנס אל הצינוק, לא היית צריך לבקש זאת.
"טיפש…" גמגם השבוי בקול שבור. היה נראה שהוא נשבר לחלוטין. 'הוא יסגיר את עצמו לבטח' חשבו שני השומרים בסיפוק.

לא עבר זמן רב ושלושתם ניצבו בפני דלת מתכת גדולה ועבה. "ברוך הבא לצינוק" אמר אחד השומרים, ובקושי רב דחף את הדלת על מנת לפתחה.
הצינוק היה מקום מעופש, מלא בחרקים ובבריות חולות. האסירים במקום היו על סף מוות, כל אחד ואחד מהם.
אסירים מבני טקהי, שבמקור הינם חסונים ובריאים, שכבו על הרצפה הקרה והמלאה בטחב וברמשים כשהם רזים כשלדים.
בריות מתות שכבו בכל פינה, וריח נוראי של עובש ושל דם מילא את האוויר.
"אני מודה לכם על האירוח" מלמל השבוי בקול לגלגני ועם זאת שבור. השומרים גיחכו לנוכח נסיונו העלוב לעצבן אותם, למרות שבפנים הם כן הרגישו איזה עוקץ שחלחל לתוכם.
אחד השומרים שיותר התעצבן מחברו, דחף את השבוי בכוח אל תוך הצינוק. השבוי כשל על הארץ והשתנק בכאב, אך זה לא גרם לטיפת רחמים מצד שומריו. הדלת נסגרה מאחוריו בטריקה רמה.

השבוי חייך פעם נוספת.