השבוי- חלק ד'

"היי, אתה!" קרא אחד האסירים לעבר השבוי באחד הימים בהם שהה בכלאו, "כמה זמן אתה כבר כאן?". ניכר היה על האיש שהוא מבני טקהי, ולמרות זאת הוא היה שדוף כמקל וחלש כנוצה. "כמה ימים בודדים" ענה לו השבוי. "אבל אני לא עומד להישאר כאן הרבה". "גם אתה עומד להתאבד כמו כולם?" שאל האיש בבלבול. "לא בדיוק" אמר השבוי, "אני מתכוון לצאת מכאן".

"נטרפה דעתך?" קרא האיש בקול רם. הוא השתעל בחזקה רגע לאחר מכן, משום שצעקתו דרשה מאמץ רב. לאחר שהסדיר את נשימתו, הוא המשיך בדבריו, "אתה משוגע. אף אחד לא יצא מכאן בחיים". "אז אני אהיה הראשון, אני מניח" אמר לו השבוי, וקם ממקומו. לא היה לו כל עניין להמשיך את השיחה עם האדם הזה שפקפק ביכולותיו. אדרבה, היום היה היום בו הוא תכנן לברוח.

השבוי היה במצב הרבה יותר טוב משהיה כשנכנס לצינוק, וכל זאת בזכות עצמו. הוא השתמש בפריטי לבוש של אחרים על מנת לעצור שטפי דם, וניקה את פצעיו בהם. הוא יכל לעמוד על רגליו בקלות, ולהתהלך בצינוק הצר והקטן בלי שום קושי, למרות שתחושת הצפיפות בהחלט השפיעה עליו. כבר כמה ימים שהוא לא נשם אוויר צח, והתחושה חסרה לו מאוד.

השבוי קם על רגליו, ובחן את דלת המתכת שהפרידה בינו לבין החופש. הוא תהה מתי הדלת תיפתח כבר ותאפשר לו להתחיל בתכנית הבריחה שלו. הוא הסתכל על שאר האסירים, ווידא לרגע שכולם חולים ואין אף אחד שיכול לתפוס בו או לשבש את תכניותיו. כבר היו מקרים בצינוק בהם אסיר אחד אכל את חברו מרוב רעב. משהיה משוכנע שהוא בטוח, הוא התיישב ליד הדלת וחיכה. הוא ידע שהשומרים מגיעים בכל יום וממלאים את דלי המים, על מנת שאסיריהם יוכלו לשתות. לפעמים הם גם זורקים להם שאריות של מזון.

היה להם, לאלו שכלאו אותו, חשוב מאוד שהאסירים שבצינוק יישארו בחיים, ועם זאת במצב עגום במיוחד. אחרת, אם לא היו רוצים שאלו יחיו, הם היו פשוט מוציאים אותם החוצה, ונותנים להם להירקב בשממה האינסופית של טנדארוס, שהרי הצינוק היה ממוקם כמעט במרכזה. אך לכל אסיר הייתה סיבה משלו להישאר בחיים, והסיבה של השבוי הייתה הסוד שהוא הסתיר.

לא עברו כמה דקות, ובדיוק כמו שהשבוי ציפה, הדלת נפתחה.