השכונה הדרומית- פרק 2

בריידי לבשה ג׳ינס ארוך שלא היה צמוד עליה וחשף חלק קטן מבטנה התחתונה, נעליים שחוקות שהיו גדולות עליה במידה או שתיים בצבע שחור שעם הזמן הפך לאפור כהה וחולצה קצרה מכופתרת בצבע אפור בהיר ששאלה מהיידן ותחבה למכנסיה. היא קשרה את השיער הבלונדיני הסבוך שלה לקוקו גבוה ויצאה לפגוש את היידן. השעה הייתה שמונה בבוקר. הם תיכננו לקחת את הרכבת של שמונה ורבע לקינגס קרוס, וקיוו שיגיעו בזמן. היידן יצא מביתו שהיה ממוקם בדיוק מול שלה. הוא לבש ג׳ינס כהים עם שרשראות, נעלי אולסטאר שפעם היו לבנות וכעת היו בצבע אפור דהוי. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע שחור ושיערו היה רטוב. היה לו ריח טוב והוא החזיק את קופסאת העץ הנאה שלו.
״לא נראה לי שבחיים התלבשתי כזה חגיגי.״ גיחכה בריידי. היידן הינהן. ״מעניין מה עומד לקרות כשנגיע למרכז התרבות ליד קינגס קרוס.״
בריידי משכה בכתפיה, ואז חיבקה את כתפו של היידן, למרות שהיה גבוה ממנה וכתפיו וידיו עבות וגדולות משלה, ״יהיה טוב.״
שניהם צעדו לכיוון תחנת האוטובוס כדי לקחת קו לתחנת הרכבת. הם תפסו את האוטובוס והיידן שילם על שניהם למרות הסתייגותה של בריידי. הנסיעה עד לתחנה ארכה עשר דקות, ומשם הם מיהרו לקנות כרטיס ותוך חמש דקות היו על הרכבת.
״איזה ציורים בחרת?״ בריידי שאלה ולקחה לידה את קופסאת העץ.
״את המוזר ההוא שאהבת, שניים של האגם, את התמונה שבה רואים אותך מנגנת ואת הדיוקן של אמא שלי.״ איר היידן ובריידי הרימה את מבטה בשאלה, ״אבל אתה לא מוכן להפרד מהדיוקן,״ היא אמרה את זה בהיסוס קל. היידן משך בכתפיו. ״הוא הציור הכי טוב שלי. הייתי חייב להביא אותו. אם אני ממש אשתדל אולי אוכל לגרום לו לקנות אותו ביותר מארבע מאות.״
היידן היה הבן הקטן מתוך שבעה. חמישה מהם עזבו את הבית ובבית היה רק אותו, את אימו ואת אחיו הגדול, ראסל. ארבעה מאחיו הגדולים היו מבחור אחד שעזב את אימו קצת אחרי שהרביעי נולד, והשאר היו מאביו של היידן, שהיה בכלא כבר עשר שנים. אימו גידלה את כולם לבדה, ולמרות זאת היא הייתה טובת לב ונדיבה. אחרי שהבחור הראשון עזב אותה והשאיר אותה עם ארבעה ילדים, היא הייתה נואשת ונתנה לאביו של היידן להכנס אל חייהם. לפני שנכנס לכלא, היידן מספר שאביו היה אדם קשה ומאיים, אחד שהיה עושה הכל בשביל להשיג את הטוב בשביל עצמו. הוא רצה שתמיד הכל יתנהל כמו שתיכנן, ואם משהו היה משתבש הוא היה משתמש באלימות.
בתחילת הקשר שלהם היא הייתה שבורה, אבל אחרי כמה שנים היא התחזקה. עכשיו, כשהיה בכלא, ועל אימו היה לגדל רק שני ילדים, כל הלחץ שהייתה נתונה בו מהחיים המאוסים שעברו עליה פחת, והיא הייתה רגועה ונעימה. היידן העריץ אותה, על כל מה שעברה ועל איך שהיא. את הדיוקן שלה הוא צייר אחרי שאחיו החמישי, ניקו, סיים בית ספר. הוא היה רק השני מתוך ילדיה שסיים בית ספר, והיידן צייר אותה ברגע הגאווה והשמחה הזאת בטקס הסיום של ניקו. זה היה בהחלט הציור הטוב ביותר שלו. ראו שם את השמחה בפניה המקומטות של אימו, את היופי שבה, את הגאווה הנשקפת מעיניה. הם נסעו וכשהגיעו השעה הייתה שמונה חמישים. הם יצאו מהתחנה והתקדמו לעבר מרכז התרבות. ליד המרכז היידן נעצר לפתע. בחור גבוה בבגדים מהודרים ובמשקפי שמש שחורים עמד מולם וחייך. ״אני שמח שבאת. ״ הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה. היידן לחץ אותה בהיסוס.
״עכשיו אפשר לעשות היכרות רשמית; אני רודריגו סנטיפז, תוכל לקרוא לי מר סנטיפז. שמך?״ הבחור הציג את עצמו.
״היידן מקפליי.״ היידן אמר.
״והגברת?״ מר סנטיפז הפנה את מבטו אל בריידי.
״בריידי בייקר.״בריידי אמרה בהסתייגות. היא לא אהבה להציג את שמה המלא מול זרים.
״את הגברת מהציור, נכון?״ הוא שאל. היידן הינהן.
״אתה בטח מבולבל מאוד, הרשה לי להסביר הכל. לאחרונה קיבלתי סכום כסף מאוד גדול והחלטתי שבעזרת הכסף הזה אני עומד לתת מילגה לבחור או בחורה צעירים שמגיע להם ללמוד בבית ספר המתאים לכישרונם אך אין להם את האמצעים. כאן אתה נכנס יקירי. הציורים שלך הרשימו אותי מאוד, והחלטתי להעניק לך מלגה ללימודים בבית ספר לאומנות. אתה הפרויקט שלי. בחור כשרוני כמוך לא צריך ללמוד בבית ספר רגיל, הוא צריך לפתח את כשרונו. היום מתקיימים המבחנים לבית הספר לאומנויות הזה, בו אני עובד כמורה לפיתוח קול, והייתי רוצה שתנסה להבחן. אני בטוח שתתאים. מה אתה אומר?״ מר סנטיפז סיים לדבר והשאיר את היידן ובריידי חסרי מילים. זה היה כלכך הרבה מעבר מה שהם ציפו לו, שהם לא ידעו אם להאמין לו.
בריידי לבסוף ניענעה בראשה בביטול, ״מי אתה? מה אתה רוצה? דברים כאלה לא סתם קורים לאנשים מוכשרים. לא. יש לך מניע נסתר ואני יודעת את זה. אצל מי אתה עובד?״ בריידי החלה לתחקר אותו. מר סנטיפז הופתע.
״אצל מי אני עובד? אני ברשות עצמי יקירה. אין כאן שום נס, מדובר בפרויקט שלקחתי על עצמי. ולא מדובר רק בבחור שלך, כרגע אני מממן את הלימודים של עוד בחור ובחורה צעירים, ואם אמצא עוד בחור או בחורה המגיע להם ואין להם את האמצעים, לא אחסוך על אף אחד.״ מר סנטיפז ניסה להרגיע אותה.
״מה אתה מרוויח מזה?״ היא שאלה והרימה גבה.
״אני?״ הוא שאל בבילבול והיא הינהנה. ״נתינה נותנת המון, את יודעת. אין כאן שום רווח מוחשי שלי מהעסקה, אך אני חושב לטווח רחוק.״ מר סנטיפז ענה.
״טווח רחוק?״ היא שאלה, מעט מבולבלת.
מר סנטיפז הנהן. ״אני מבטיח שהכל יהיה מובן יותר אחרי המבחנים.״הוא הביט בשעונו. ״שמתחילים עוד שלוש עשרה דקות. תכנסו לבניין ושם יש עמדת קבלה שאפשר להרשם. יכוונו אתכם כבר שם. בהצלחה.״ מר סנטיפז חייך, ואז נכנס לבניין במהירות.
בריידי והיידן עוד עמדו מחוץ לבניין ושתקו. בריידי לא ידעה מה לחשוב.
״אין לנו מה להפסיד.״ היידן הסתכל עליה, כאילו מבקש רשות להכנס. היא חשבה כמה שניות ואז נאנחה. ״אין לנו מה להפסיד.״ ואז שניהם נכנסו פנימה. הם נעמדו בתור שהשתרך מדלת הכניסה של המרכז עד לעמדת הקבלה.
״אתה מאמין לו? שהוא עומד לממן את שכר הלימוד שלך?״ בריידי שאלה והם התקדמו בתור. היידן שתק, ״אין לי מושג. משהו בתוכי ממש רוצה להאמין בזה. שאני אוכל ללמוד בבית ספר לאומנות. זה תמיד היה החלום שלי, את מבינה. אבל שאר החלקים בי מנסים לשכנע אותי שזה לא אמיתי.״
בריידי הינהנה. גם היא באיזה מקום רצתה להאמין שזה נכון. להיידן הגיע ללמוד בבית ספר לאומנות.
התור התקדם במהירות ותוך רגע הם עמדו כבר בשולחן הקבלה.
״שמות?״ אישה צעירה ומשועממת עם שיער בלונדיני חלק מדי ומבריק וציפורניים ארוכות מדי ישבה שם והוציאה שני דפי רישום מתוך ערמה שעמדה על שולחנה המסודר.
״היידן מקפליי ובריידי בייקר.״ אמר היידן. האישה כתבה את שמותיהם בראש הדף, והגישה לכל אחד טופס.
״תמלאו את אלו, וכשיקראו בשמכם תכנסו לאולם. הבא בתור.״ היא צעקה וסילקה אותם מהתור. בריידי הביטה בטופס שלה בבילבול. ״היידן אני לא הולכת למבחנים.״ הוא הביט בה ואז בטופס, ואז שוב בה בחיוך, ״כנראה שאת כן.״
״מי יממן לי את שכר הלימוד? בטח שלא אבא שלי ושלא נדבר על אמא שלי.״ שניהם התיישבו על ספות מרופדות בבד אדום שהיו מפוזרות ליד עמדת הקבלה.
״אולי מר סנטיפז יממן גם אותך.״ היידן עדיין חייך. המחשבה שגם הוא וגם בריידי ילמדו בבית הספר לאומנויות היה מדהים עד בלתי אמין.
״גם אם נגיד ואני אנסה, אני לא טובה בציור בכלל, למה שיקבלו אותי?״ היא שאלה.
״לא הבנת, בבית הספר יש כמה מחלקות, אומנות, נגינה ותיאטרון. את נגנית הגיטרה הכי טובה בעולם והשירים שלך מדהימים. ״ היידן אמר בתוכחה וחטף את טופס הבקשה שלה והחל למלא אותו במרץ אחרי שסיים למלא את שלו.
״אני לא עומדת ללכת לזה.״ בריידי עדיין התנגדה בתוקף. היא לא נתנה לעצמה לפתח תקוות לאפשרות שהיא תתקבל ומר סנטיפז יממן גם את שכר הלימוד שלה.
״חבל, כי הטופס שלך…״ הוא קם ושילשל את שני הטפסים לתוך תיבה שעמדה לידם. ״כבר בפנים.״
״היידן! אני לא עומדת להכנס למבחנים האלה. אין מצב. אני לא עומדת לתת לעצמי לפתח את התקווה הזאת כי אני יודעת שזה לא יקרה. הנס שלך זה משהו אחד, אבל שני ניסים?״ היא ניענעה בראשה.
״כאן זה המבחנים לבית הספר לאומנויות על שם פיטר מרקורי, נכון?״ בחור גבוה וחסון עם שיער בהיר וקצר ועיניים בצבע ירוק בהיר קטע את שיחתם. הוא היה לבוש בג׳ינס בהירים וחדשים, נעליים מבריקות וחולצה שנראתה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שנלבשה. על גבו היה נרתיק לגיטרה בצבע שחור.
היידן הינהן.
״תודה,״ הבחור אמר להיידן ואז הסתכל על בריידי וחייך חצי חיוך, ואז הלך לעמוד בקצה התור.
״אלו האנשים שהולכים לבית הספר הזה! ראית איך הוא נראה. בטח רק הנעליים שלו עלו יותר מתקציב הלימוד שלי בבית הספר הציבורי של השכונה הדרומית. אני לא נכנסת ואין שום דבר שישנה את דעתי.״
״בריידי בייקר!! בריידי בייקר לאולם שתיים.״ בחורה צעירה עם אוזניה אחת שמחובר אליה מיקרופון ושיער חום שהיה אסוף בצמה הדוקה עמדה ליד דלת גדולה שעליה היה שלט פלסטיק שבו כתוב באותיות אדומות ׳אולם 2׳.
היידן חייך, ״שום דבר?״
בריידי נאנחה וקמה מהספה. ״אני הולכת להגיד להם שהייתה טעות ושאין שום בריידי בייקר.״ הזהירה בריידי והלכה לעבר הבחורה עם האוזנייה.
״היי, תשמעי יש איזה בעיה. בריידי לא…״ בריידי התחילה להגיד אך הבחורה קטעה אותה, ״במה באת להבחן?״ היא שאלה במהירות והסתכלה סביבה.
״זהו שהייתה טעות ו…״ בריידי שוב התחילה.
״לא חשוב פשוט תכנסי. אם שחכת להביא כלי נגינה יש בפנים כל מה שאת רוצה, תיאטרון יש כמה כובעים ואומנות אני מניחה שלא כי היית צריכה להביא תיק עבודות. בהצלחה.״הבחורה דיברה בשטף בלי לתת לבריידי מקום להשחיל מילה ואז דחפה אותה פנימה וסגרה את הדלת. בפנים היה מסדרון שבסופו היה וילון אדום ועבה מקטיפה. היא הכתה בראשה עם ידה בתסכול והתקדמה ועברה את וילון הקטיפה. היא ניצבה בקצה השמאלי של במה שחורה וגדולה שמולה ישבו כמה אנשים שלא זיהתה.
״בריידי בייקר?״ שאלה אישה שישבה במרכז האנשים. בריידי הסתכלה למעלה ולחשה, ״הצילו.״ ואז התקדמה אל מחוץ לצללים ונעמדה באמצע הבמה. מולה היה מיקרופון אחד וארבעה רמקולים גדולים, ומאחוריה, בדיוק כמו שהבחורה אמרה, היו כל הכלים שיכלה לחשוב עליהם. כשעמדה כך מול כולם יכלה בריידי לזהות את מר סנטיפז בין הצוות שישב מולה. הוא נראה מעט מופתע לראותה, אך הוא חייך אליה בעידוד.
״בת כמה את?״ שאלה האישה המרכזית שנראתה כאילו היא מנהלת את המבחנים.
״15, אבל אני חושבת שהייתה טעות. אני לא…״ בריידי התחילה, אך מר סנטיפז נעמד והסתכל עליה, ״הטעות תוקנה. אתם מבינים, הייתה שגיאה בכתיבת שמה של גברת בייקר. כותבים את זה עם ק׳ ולא עם כ׳. עכשיו אחרי שהסדרנו את זה, תוכלי להתחיל במופע. ״
בריידי מצמצה בעיניה פעמיים. מר סנטיפז ידע בברור שלא זאת הייתה הבעיה שעליה דיברה, וכרגע הוא חסם את כל האפשרויות שלה לברוח. האפשרות ביחידה שנותרה הייתה להופיע.
״כן, אוקיי. במה תופיעי לנו?״ שאלה האישה המרכזית.
בריידי הבינה כי אין לה שום דרך להתחמק מזה, ונאנחה, ״בגיטרה.״ מר סנטיפז הנהן בעידוד והיא התאפקה משלוח אליו פרצוף זועם.
״איפה את לומדת?״ המשיכה האישה לשאול וסימנה דברים על הדף שלפניה.
בריידי הזעיפה את פניה. כל חייה לימדו אותה מעולם לא לתת כתובת מגורים, שם מלא ובית ספר לאנשים זרים. כרגע היא נתנה אחד מתוך השלושה והיא לא התכוונה לתת יותר מזה. מר סנטיפז שהסיק שעברה דומה לשל היידן, הבין שהיא אינה מתכוונת לענות וענה במקומה, ״בית ספר הציבורי על שם סר ג׳ורג׳. לימדתי שם לפני שעברתי לפה.״ הסביר את עצמו מר סנטיפז. בית הספר הציבורי על שם סר ג׳ורג׳ היה בית ספר עשיר ששכן קילומטרים מהשכונה הדרומית והיא יכלה רק לחלום ללמוד במקום כזה.
״זה נכון?״ שאלה הגברת. בריידי הינהנה. ״את רשאית להתחיל. ״
בריידי ניגשה אל אחורי הבמה ולקחה אחת מהגיטרות שעמדו שם. היא הייתה חומה בהירה ולידה עמד מפרט קטן בצבע ירוק כהה. היא הרימה אותה ואת המפרט והתיישבה על כסא גבוה מול המיקרופון. היא מיקמה את הגיטרה על ברכיה ואת המפרט בידה. היא החליטה לנגן את השיר האחרון שכתבה, למרות שהבית האחרון עוד לא היה גמור.
היא החלה לנגן את הפתיחה המוכרת וידיה התרגלו במהרה למגע של הגיטרה החדשה. היא עצמה את עיניה והרגישה שוב כאילו היא בחנייה, מנגנת להיידן שיר חדש שכתבה. עד עכשיו, היידן היה היחיד אי פעם ששמע את השירים שלה.
היא ניגנה ושרה את המילים, עיניה מרוכזות במיתרי הגיטרה, לא מעזה להרים את מבטה אל הבוחנים. היא לא הרגישה כאילו היא נבחנת, אלא יותר כאילו היא מופיעה. אחרי שסיימה שני בתים ופזמון היא נעצרה והרימה את מבטה מהגיטרה.
״תודה רבה. את רשאית ללכת.״ האישה המרכזית אמרה ובריידי הינהנה והחלה ללכת החוצה, אך מר סנטיפז קם, מילמל משהו אל עבר האנשים ויצא איתה החוצה.
״מיס בייקר, לא ידעתי שגם את מוכשרת כל כך.״ אמר סנטיפז.
״בכלל לא התכוונתי להבחן. זה רק באשמתך, שתדע לך. ״ בריידי כעסה. סנטיפז הנהן. ״אני יודע, אבל אני שמח שנבחנת.״
״מה זה משנה בכלל? במילא אין לי את האפשרות ללמוד שם בכלל. בית הספר ההוא שהזכרת? סר ג׳ורג׳? שכר הלימוד שלו כפול מבית הספר שלי. כפול! שלא לדבר על בית הספר הזה. החלומות שלי לא נועדו להתגשם אלא אם כן אני לא אעבוד קשה וארוויח אותם.״ בריידי הסתכלה לו עמוק בעיניים השחורות הקטנות. הוא לא נרתע. ״היית רוצה לקבל מלגה כמו זו שנתתי להיידן מקפליי? אנשים כמוכם אלו האנשים שאני מחפש בשביל הפרויקט שלי.״ שאל מר סנטיפז. בריידי צמצמה את עיניה. ״אני, בניגוד להיידן, לא מאמינה שדברים כאלה קורים במציאות. אז תודה רבה, אבל אני לא נותנת בך אמון, סנטיפז.״ היא אמרה בנוקשות ואת השם שלו היא אמרה בחלקלקות.
״אני מבין. אבל זו לא אגדה. זה לא נס, או קסם. זה פרויקט. למען אחרים. אני מבין את מה שאת אומרת, ולכן אני אתן לך את הטופס ואתן לך לחשוב על זה.״ הוא הוציא טופס מהתיק המרובע שלו והגיש לה אותו. ״יש פה מספר טלפון. תוכלי לדבר איתי אם תתחרטי ואני אאסוף את הטופס. כמובן שהורייך צריכים לחתום עליו גם,״ הוא הוסיף. בריידי חייכה חיוך מריר, ״אמא שלי לא יודעת לקרוא.״
מר סנטיפז ניסה להסתיר את ההלם והזעזוע שחש בעקבות גילוי זה, ״זה בסדר. גם חתימה אחת זה בסדר.״ הוא אמר בקול קטן, ואז כיחכח בגרונו, מסר לה את הטופס וחזר אל אולם מספר 2.
היא הסתובבה במהירות ונתקעה במשהו קשה שגרם לה ליפול אחורה ולהפיל את הטופס. היא הרימה את ראשה וראתה לפניה את הבחור העשיר ששאל את היידן לגבי המבחנים.
״את בסדר? את צריכה עזרה?״ הוא הושיט לה את ידו אך היא דחתה אותה וקמה בעצמה. הוא החזיר את ידו במבוכה, והרים את הטופס שלה שנפל על הרצפה. היא נעמדה והוא נעמד גם והתבונן בטופס. היא חטפה אותו מידו וקיוותה שלא הספיק לקרוא אותו עדיין, ואז לפתע דאגה האם שמע את שיחתה עם סנטיפז.
״תודה, אבל אני יכולה להסתדר לבד.״ היא סידרה את הג׳ינס שלה ואת החולצה.
״כמובן, לא חשבתי אחרת.״ נימוסיו היו עוד גורם בהערכה שלה לגבי כמה עשיר הוא בעצם.
״אני וויל. וויל הרטפורד.״ הוא הושיט את ידו ללחיצה. היא הושיטה את ידה בהיסוס, ״בריידי.״ הפעם היא לא הציגה את שמה המלא והיא התנחמה בעובדה שלפחות הבחור הזה לא ידע אותו.
״מאיפה את?״ הוא שאל והעביר את ידו בשיערו.
בריידי לא התכוונה לענות על זה, אך אחרי הנימוס שנהג בה היא לא רצתה להיראות גסת רוח. למזלה היא לא הייתה צריכה לענות כי היידן הגיע לעברם בחיוך גדול.
״מה היה?״ היא שאלה בהתלהבות וכל תשומת הלב שלה עברה אל היידן במיידיות.
״הגשתי להם את הציורים, והם ממש התלהבו. במיוחד מהדיוקן של אמא שלי. אמרתי לך שהיה שווה להביא אותו. ואז הם שאלו אותי קצת שאלות עליי, וזה היה מסובך יותר , אבל סנטיפז עזר לי. הוא אמר לי שהוא דיבר איתך גם. מי אתה?״ היידן דיבר בהתלהבות עד שקלט את וויל הרטפורד העומד לידם בנימוס. ״וויל הרטפורד.״ הציג את עצמו והגיש שוב את ידו ללחיצה. היידן לחץ אותה בהיסוס.
״היה נחמד להכיר, וויל, אך אנחנו חייבים ללכת. להתראות.״ אמרה בריידי ונופפה בידה בעודם מתרחקים לכיוון היציאה.
״מה ענית לשאלות?״ היא שאלה וקימטה את מצחה בעודם הולכים לתחנת הרכבת.
״כשהם שאלו על בית הספר מר סנטיפז אמר שאני לומד איתך בסר ג׳ורג׳. כשהם שאלו איפה אני גר, אמרתי בשכונת הנשיאים. לא כזה רחוק מהמציאות, אני יודע.״ הוא התנצל לעומת מבטה הכועס של בריידי.